זילות השואה

לפני כשנתיים, אמר סגן הרמטכ״ל דאז האלוף יאיר גולן, בנאום מהלך טקס יום השואה, ״אם יש משהו שמפחיד אותי בזכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בארופה בכלל ובגרמניה בפרט אז לפני 70, 80 ו-90 שנה ומציאת עדות להם כאן בקרבנו היום ב-2016״.

יחי ההבדל הקטן

רבים מאתנו, ולא רק ניצולי שואה וילדיהם, רואים תהליכים שקרו בארופה בשנות השלושים של המאה שעברה ואת מקביליהם המדויקים בימינו. הקרקע הוכשרה מחדש, האנטישמיות פורצת לה וכל מה שיקרה ליהודים ולישראל - מן המותר הוא, ומגיע בהחלט ליהודים ולישראלים. זו גדולתה של תנועת החרם הבינלאומית (BDS) המכשירה את הקרקע לשנאה כלפינו, וחרם כלכלי או אקדמי שאולי קורה כתוצאה מפעילותה הוא בונוס-מן-ההפקר ותו לא. התכנות הישנות השואה מפחידה ביותר, אך יודעים אנו שקיים הבדל מהותי בין מה שקורה היום לבין מה שקרה אז. אז לא הייתה לנו מדינה, והיום יש לנו מדינה-מעצמה, בית ומקלט, ואנו עומדים לחגוג את יום הולדתה ה-70 כמדינה מודרנית. אין זה מפחית את הנטל או מקטין את עוצמת הפחד. יהודי ארגנטינה, צרפת, אנגליה, ארצות סקנדינביה ומדינות אחרות מרגישים את האנטישמיות על בשרם, וחלקם אף החל להגר. אך בעוד שערי ״פלשתין״ נסגרו על-ידי הבריטים, שערי מדינת ישראל פתוחים וישארו כך, מוכנים ויכולים לקלוט את כל שבעת או שמונת מיליוני היהודים שלא חיים בארץ ואת מיליון הישראלים שהעבירו את מרכז חייהם למחוצה מהמדינה. אלא שגולן לא התכוון לאיום מבחוץ. גולן ידע בדיוק על מה הוא מדבר, ומה הייתה כוונת המשורר. בניגוד אלינו, ניצולי השואה וילדיהם, הקוראים את השטח ורואים שהאנטישמיות מתפרצת לה בשנית, גולן העז להתנגח בשואה, להשתמש בה נגדנו. לפיכך הגיב ראש הממשלה: ״ההשוואה שעלתה מדבריו של סגן הרמטכ״ל לתהליכים שאפיינו את גרמניה הנאצית לפני 80 שנה היא מקוממת. הדברים מופרכים מיסודם. הם לא היו צריכים להאמר בשום עת, בודאי לא בעת שנאמרו. הם גורמים עוול לחברה בישראל, והם גורמים לזילות השואה״. שר החינוך נפתלי בנט הגיב גם הוא: ״רגע לפני שמכחישי השואה יהפכו מילים שגויות אלו לדגל, רגע לפני שחיילנו יושוו לנאצים חלילה בהכשר מגבוה, סגן הרמטכ״ל שגה ועליו לתקן מיד״. האם ההבהרה יום למחרת עשתה את שלה? הנה ראש צבא היהודים או סגנו משווה עצמו את מעשיו לאלו של הנאצים (אין צורך לדייק בפרטים, כל זמן שהתמונה הכוללת משרתת את המטרה).

שנאה עצמית

למודי נסיון אנחנו בדמויות של בכירים המשמשות כלי ביד אויבינו. שישה ראשי שב״כ התראיינו לסרט ה״תיעודי״ ״שומרי הסף״ וגם שם אנחנו למדים על ההשוואה של מעשי ישראל לאלו של גרמניה הנאצית. כשהסרט הוקרן ברחבי ארה״ב, קואליצית השמאל-היהודי (הקרן לישראל החדשה, אמריקנים לשלום עכשיו, מרץ, עמנו וג׳יי סטריט - זו הקואליציה המתונה, ואליה מצטרפים חבריה היותר קיצוניים דוגמאת קול יהודי לשלום) מילאה אולמות שלמים, והאנשים ישבו ובכו מרוב אושר: הנה ראשי מנגנון אבטחת פנים של מדינת ישראל מאששים, אחד אחד, את כל מה שהם עצמם אומרים, חולמים ולוחמים מזה שנים רבות: ישראל והכיבוש אשמים! הנוכחים בהסרטות היו נרגשים, נלהבים, נסערים, מלאי התפעלות והודיה. סוף כל סוף, האישור הבכיר ביותר של כל מה שהם אומרים: ״ישראל אשמה״! וכיוון שהסרט היה מועמד לאוסקר, כמובן שהקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס - העיר בה נערך טקס האוסקר מדי שנה - לא רצתה לדלג על ערב של חגיגה מיוחדת לכבוד הסרט. טוב לישראל או לא, כמו סרטים נוספים במימון (כולל תקציבים ציבוריים) והפקה ישראלים שהצטרפו אליו, חייבים להעלות את המועמד לאוסקר על נס, כי פרסומת אף פעם לא מזיקה. (הייתה זו אותה נציגות המדינה בחוף המערבי תחת הנהגתה הורשתה תנועת החרם להתפשט ולהשתלט על כל חלקה טובה, עד שלא ניתן היה למגרה). אותה קואליצית השמאל (של יהודים אמריקנים) ציידה ערבים רבים במצלמות וידאו (טרם השימוש הנרחב בטלפונים חכמים) ועד היום מעבירה שיעורים בעריכה של קטעים מצולמים, כך שניתן לקחת שעות של וידאו ולהעלות לאינטרנט רק אותן שניות בהן חייל צה״ל מאבד את אשתונותיו, מרים ידו או רובהו, או מתרחק (אין דבר טוב מחייל או קצין נסים מהשטח כשנשים וילדים רודפים אחריהם, או כשנערה מכה חייל והוא אינו מגיב - הנה בוקס ואגרוף, יריקה ומטר קללות). בתודעה הבינלאומית נחרטות תמונות וקטעי דברים - סגן רמטכ״ל, ראשי שב״כ או מוסד, חברי כנסת, פוליטיקאים נבחרי ציבור ואנשי תרבות ופרופסורים לרוב - ואלו מצטרפים אחד לשני ויוצרים מסכת, מצטברים שכבה על שכבה, אדמה פוריה מאד, ועוד מעט ינבטו כל האשמות וישגשגו אל על, עץ-האנטישמיות לתפארת.

הנאצים המודרנים

חייבים להוציא את מדינת ישראל מחוץ לחוק, להופכה לדבר פלילי-בעליל, למנוע את המשך קיומה, שכן הישראלים הם הנאצים החדשים. זו הבשורה המודרנית. פעם היינו בוגדים שרצחו את ישו, והיום אנחנו הנאצים החדשים. מזה עשור משווים אותנו לנאצים. ההליך החל כשפורסמה עבודה לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, שנושאה מדוע חיילי צה״ל לא אונסים ערביות. התשובה המתבקשת הייתה שחיילי צה״ל לא אונסים, נקודה. אך באוניברסיטה מובילה בארץ חלם, העבודה התמקדה בכך שאנחנו לא מכירים באותן נשים כבני אדם, ולפיכך אנחנו לא אונסים אותן. הנאצים כן אנסו יהודיות, למרות שהם היו הגזע העליון ואנחנו גזע נחות שצריך להשמידו. היו להם מקומות ששימשו כבתי זונות בהם הנשים היו עם תנאים טובים לאין שעור מאשר התנאים המקבילים במחנות העבודה-המשחררת, בתי-זונות שהמועסקות בהן היו - שומו שמיים - יהודיות. בימינו אנו, הנאצים החדשים (כן, אנחנו) עולים אפילו על קודמיהם, ובוחלים אנחנו בקטגוריה כולה, שכן היא מכילה תתי-אדם. באותו זמן לערך פורסם מחקר על צריכת הקלוריות היומית המינימלית בעזה, וישראל הואשמה בהרעבת האוכלוסייה במטרה להשמידה בדומה לגטאות ברחבי ארופה. עזה ויהודה ושומרון הושוו לגטאות פתוחים, מוקפים בחומות, גדרות תיל ומגדלי שמירה, עם כלבים מורעבים המפטרלים מסביב. מסביב לעזה הוטל מצור, ומזון ותרופות לא מגיעים לשם (העובדה שמדפי החנויות עמוסים לעיפה ושעזה לא יכולה לקלוט את כל השיירות בדרך אליה שכן חמאס בוזז את מרבית הסחורה לא משרתת את מטרת ההכפשה, כך שמתעלמים ממנה בנוחות רבה). משט הטרור הטורקי שבראשו המוי מרמרה היה עם תרופות שפג תוקפן וציוד שלא היה נחוץ לאיש, אך המסר שלו לעולם כולו היה של משלחת שיצאה לדרכה מול אחד הצבאות החזקים בעולם בכדי להציל את הנצורים המסכנים. אסור לשתוק, חייבים לעשות מעשה, חייבים להלחם בנאצים המסוכנים ולעזור לנדכאים ולנחשלים. בסופו של יום, ישראל אפילו התנצלה ושילמה פיצויים (האם זה מזכיר משהו?). ביהודה ושומרון יש לישראל חוקים המזכירים מאוד את חוקי הנאצים, המונעים מהאוכלוסייה המקומית לעבוד למחיתה, הגוזלים את רכושה ומונעים ממנה מעבר וחופש תנועה. חוקי נירנברג המודרניים, 82 שנים בדיוק אחר החלת החוקים הם שרירים וקיימים, הפעם בפלשתין. חיילי צה״ל הושוו לקלגסים היורים להנאתם באוכלוסייה. הגדיל לעשות אחד המגזינים בארה״ב שהראה תמונה של חייל צה״ל המכוון את רובהו מול ילד שידיו מורמות אל על. בהפגנות השבועיות בנעלין, התקשורת הזרה מצלמת את הילדים הערבים מול מכונת הצבא הישראלי, כשאלו הראשונים מנופפים דגלים ופניהם לשלום, וזו האחרונה יורה גז מדמיע, כדורי פלסטיק ולעיתים גם אש חיה. תוכנית העשרה המיועדת למורים בלוס אנג׳לס, לדוגמה, מתעדת בעדויות אישיות ובסיפורים משך שעות רבות (16 שעות) את כל שתארתי עד כה, והיא ממשיכה משנה לשנה בידיעה ובאישור (הארגונים היהודים פועלים ״מאחורי הקלעים,״ או במילים אחרות הם אינם אפקטיביים לעצור את הקווקרים ושאר הארגונים העומדים מאחורי מסע ההכפשה). דברים מדהימים קורים מחוץ לארץ, אך דברים מדהימים עוד יותר קורים בארץ עצמה. משלחות מארה״ב מגיעות, והפדרציות היהודיות מזמינות דוברים (עבור תשלום נאה עד מאד), אנשים ידועים בארץ, לספר למבקרים (שלרבים מהם זו הפעם הראשונה שהם מבקרים בארץ) שאנחנו הישראלים הם הנאצים החדשים. אחד מהם נתן עדות אישית בפני משלחת של מחוקקים מקליפורניה שהוא היה ביהודה ושומרון בבית ערבי ומתנחלים יהודים הקיפו את הבית והציתו אותו על יושביו (בדרך פלא כמובן לא קרה כלום, ודאי לא תודות למתנחלים-הנאצים). היה זה מאותו דובר נכבד שלמדתי בסוף שנת 2008 על ההשוואה שלנו לנאצים, ועד כמה שהתוקממתי, לא ניתן בידי לעשות דבר. חזרתי לארה״ב ובארוחת ערב פרטית במלון מונטג׳ בורלי הילס עם יד ימינו של פילנטרופ החולש על מאות מיליוני דולרים והמזרים סכומי ענק לישראל תארתי את אותה ארוחת במלון בתל אביב במימון וארגון הפדרציה היהודית. פרופסור ישראלי שהיה בין המוזמנים (היינו ארבעה אנשים) הודיע לי שהוא יתבע אותי על הוצאת דיבה בשל מה שתארתי. ״איך אתה מעז להכפיש אדם כה מכובד?״ ״מאין אתה ממציא את השקרים האלו?״ הוא כה כעס, שנאלצתי לותר על המנה האחרונה, דבר בל יעבור. אלא שאני בשלי, שכן לא לבד הייתי באותו מלון בתל אביב, ובנוסף לחברי המשלחת של המחוקקים, הייתה גם משלחת של אנשי ביטחון פנים מקליפורניה, והם כולם היו עדים לאותם דברים שנאמרו.

הלל לאדומת השיער

כך היה לפני עשור, ועתה קם יהונתן גפן, משורר בישראל, והשווה נערה ערבית שסטרה והכתה חייל צה״ל ל״ז׳אן ד׳ארק, לחנה סנש ולאנה פרנק״. גפן משורר מחונן ומעורך עד מאד, ולפיכך הרשו לי לצטט את דבריו במדויק, בכדי שנוכל להפנים כל פסיק וכל נקודה: ״ילדה יפה בת 17 עשתה מעשה נורא וכשקצין ישראלי גאה שוב פלש לביתה היא דפקה לו סטירה. היא נולדה לתוך זה ובסטירה הזאת היו חמישים שנה של כיבוש והשפלות. וביום שבו יסופר סיפור המאבק את, אהד תמימי, אדומת השיער, כמו דוד שסטר לגולית, תהיי באותה שורה עם ז׳אן דארק, חנה סנש ואנה פרנק״. כמו סגן הרמטכ״ל שנתיים לפניו, גם גפן התנצל, אך הנזק כבר נגרם והוא בלתי הפיך. איני יודע מי כתב את הבלדה הבאה, העוברת לה בשדות זרים, מטלפון חכם למחשב חכם לא פחות, אך היא מעלה נקודה מעניינת עד מאד: משורר שבנו השתמט משרות בצה״ל ״משווה נערה פלשתינית בורה, לאייקון תרבותי - אנה פרנק הגיבורה״ בגלל שהיא סטרה לקצין. האהבה האדירה לצבא כנראה היא נחלת בית למשפחת גפן, ורק חבל שגפן האב לא השווה את אותה ״אדומת השער״ ללוחמי הגטאות. ניתן היה להעלות את מרד גטו וארשה, ואולי להחליט שמעשה אחד מקביל לחלוטין למשנהו? האם בגלל זה גפן הבן איים בהתאבדות אם הוא יגויס לצבא? ״הבלדה על יהונתן גפן״ בסוף רמת גן יש מקום מיוחד, שם נרקב לו בבית משורר אחד. הוא מסניף בחדווה חומרים אסורים וחורז אנטישמיות שאסף מביבים. הוא כל כך מטושטש המשורר הטיפשון, שבלילה בלילה לפני שהולך לישון... הוא חושב איך ירגיז את כלל הציבור, איך יראה לעולם עד כמה הוא בור. כלום כיצד יזכר הציבור במסכן? הרי מזמן הוא נשכח ומעט התחרפן... בפדחת גירד איך עושים מהומה, תוך שלושה חרוזים הוא רקח מזימה... הוא משווה נערה פלשתינית בורה, לאייקון תרבותי - אנה פרנק הגיבורה. והתקשורת תתעניין והציבור ייעלב והוא יחייך קצת שהצליח למשוך תשומת לב. הרי בבית ההוא זה עניין משפחתי, גם הבן המשתמט הוא מעצבן סדרתי. ואז מה אם בשביל אותה השוואה, נרמוס בגסות את כבוד השואה? כבר יומיים שלמים עוסקים בי כולם,

וידוע שעל ה
• * שלי כל העולם...

אז מה נלמד ילדים מכל הסיפור? המשורר התחרפן? או אולי הוא סתם בור? יש אומרים גם וגם והאיש לא תמים, אך חשוב מכל זאת, ״אל תגעו בסמים״.... אם ראשי מערכת הביטחון לא יכולים לעצור בעד עצמם, אם סופרים ומשוררים (ביניהם עמוס עוז ויהונתן גפן), פרופסורים מכובדים ושאר אנשי רוח גם הם לא יושבים בחיבוק ידים, ואם לכל אלו מצטרפים עתונאים (ולא רק מיודעינו בעתון הארץ), האם פלא שתבערת השנאה נגדנו הולכת ומתגברת? אנחנו מעודדים, מאוששים, מאשרים ומכפישים. הכל מתחיל בנו עצמנו. כבר אין כל קוים אדומים. השואה הסתיימה לה לפני 73 שנים, וקל לשכוח, גם אם אסור. נסע למסעות החיים. טייסנו יטוסו מעל אושוויץ. אך בבית, בו הכל מותר ואין מעצורים, ניתן להוסיף לזילות השואה במילים ובמעשים.