שני מעשי הרצח הנוראים שאירעו בחודש האחרון בגדה גרמו לישראלים רבים, באופן כמעט טבעי, להאשים, מלבד את המפגעים עצמם, גם את הרשות הפלשתינית, בשל ההסתה בה היא נוקטת והמאפיינת אותה ואת מעשיה. אין חולק על כך שהרשות מסיתה נגד ישראל כפי שאין חולק על כך שאשמתם של המפגעים אינה מוטלת בספק. אלא שחלקים לא מעטים בציבור מוסיפים על-כך גם הטלת אחריות על הרשות ועל כך יש מקום לתהות: האם באמת יש להטיל על הרשות אחריות, או שמא יש לבחון את האפשרות שהאחריות לכל קורבנות הטרור - עוד מונח שיש לבחון - נמצאת במקום אחר.
בזמנו, נָטוּ רבים ממנהיגי הימין הישראלי להתייחס לקורבנות הטרור הפלשתיני בגדה (וגם בארץ) כאל "קורבנות אוסלו". מצד שני, כמעט באותה נשימה, אותם אלה שטבעו את המונח "קורבנות אוסלו" גם טענו - ולא בלי צדק - שהסכסוך הפלשתיני-ישראלי הוא בן מאה. "קורבנות אוסלו", לשיטתם, היו אלה שנפלו קורבן לטרור פלשתיני מאז שנחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלשתינית. לקורבנות של הטרור הפלשתיני התקופה שבין 1967 והסכמי אוסלו לא ניתן כינוי מיוחד; לא "קורבנות הכיבוש (או השחרור) של השטחים (או יו"ש)" ולא כל ייחוס אחר. מעניין למה...
אותם מנהיגי ימין - שאגב, הם אלה הנמצאים בשלטון מאז 1977 כמעט ללא הפסקה - טענו כי הפתרון לטרור הפלשתיני הוא הרחבת מפעל ההתנחלויות, שמבחינת מבצעי הטרור הוא הגורם למה שהם קוראים "התנגדות". העולם אומנם לא מסכים איתם אבל לטענתם זה ממש לא חשוב שהרי מה שחשוב הוא מה שיעשו היהודים ולא מה יאמרו הגויים.
והנה, למרות שהיו בשלטון - ובשנים האחרונות, אין להם שותפים לשלון שלא חושבים כמותם או שהם אפילו קיצונים מהקיצוניים שבין חברי סיעת הליכוד - נמנעו אותם מנהיגי ימין מסיפוח, בעיקר כי פחדו לשלם את המחיר הבינלאומי של סיפוח.
יתרה מזאת, מחמת הפחד של מנהיגי הליכוד והימין מתגובת העולם - אפילו בימיו של טראמפ שנדמה להם שהוא תומך בהם ובעניינם ללא סייג - הם גם חלשים בכל הנוגע לעידוד מפעל ההתנחלויות.
לאור זאת, אולי נכון יהיה להכריז קבל עם ועדה כי האחראים לחוסר הביטחון בשטחים ולטרור המשתולל בהם הם חברי ממשלת ישראל שלא עשו את שהם עצמם טוענים כי הוא הפתרון לטרור: סיפוח וחיזוק ההתנחלויות. הקורבנות, אם כך, הם קורבנות הכיבוש הנמנע מסיפוח או קורבנות ההתנהלות הממשלתית של ממשלות הליכוד לדורותיהן.
אין ספק שגם אותם מנהיגי ימין שהם דורות המשך של מנהיגי אצ"ל ולח"י משוכנעים שעם הנמצא תחת שליטתו של גורם חיצוני לו יהיה נוטה להתנגד לשליטה הזרה, אפילו אם השולטים חושבים באמת שהם הדבר הכי טוב שקרה למי שנמצא תחת הכיבוש שלהם. לא רק ההיסטוריה העולמית מוכחיה זאת פעם אחרי פעם אלא אפילו ההיסטוריה הפרטית של היהודים בישראל שלפני קום המדינה מראה זאת, עת שיהודים בא"י נלחמו כנגד השלטון הבריטי שהיה כאן בברכת העולם ובהסכמת כולי עלמא. האצ"ל תלה סרג'נטים בריטים והלח"י התנקש בחייו של הלורד מוין; מפקדת הצבא הבריטי במלון המלך דויד פוצץ ומעשי טרור - פעולות גרילה שתכליתן שחרור הארץ מעול השליט הזר היו תגובה הנחשבת לטבעית למה שנראה היה כדיכוי של השלטון הזר, הגבלת העלייה ושאר גזירות שגזרו שלטונות המנדט על הישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה. באותה מידה יש לראות את הטרור הפלשתיני כתגובה על הכיבוש, גם אם לא ניתן לערוך השוואה בין התעמרות השלטון הבריטי ביהודים והאופן בו שולט הממשל הצבאי בפלשתינים וגם אם יש הב
דל בין מעשי הטרור של הפלשתינים ופעולות המרי של מחתרות יהודיות בארץ ישראל - לרבות אלה שלא נהנו מגיבוי של ההנהגה הממוסגת היהודית או מתמיכה מסיבית של האוכלוסייה המקומית והיו פלגים קטנים בישוב העברי בימי המנדט.
המסקנה היא בלתי נמנעת: כיוון שהממשלה איננה מספחת את השטחים ואף במקרה הטוב צולעת ובמקרה הרע כלל לא עושה כלום בכל הנוגע לחיזוק מפעל ההתנחלויות, הרי שהיא זו הנושאת באחריות להרג המתמשך של יהודים בשטחים. ואכן, אולי הגיע הזמן להפסיק לכבס מילים ולהאשים את כל העולם במה שקורה בגדה ולקחת אחריות, לומר: אנחנו, הממשלה, אשמים במתחולל בגדה.
כמובן, יכולה הממשלה - ויש לה רוב אוטומטי לכך - להחליט על סיפוח מלא; על הידוק חגורת הכיבוש; על יצירת מדינת אפרטהייד; על מדיניות עונשין חמורה בהרבה מזאת הנוהגת כעת. במקרה כזה היא תכניס את כולנו לסכסוך עם העולם שאולי יהפוך אותנו למוקצים מחמת המיאוס לא רק ברמת ההתייחסות אלא ברמה הפורמלית - עם איסורי כניסה לישראלים לארצות רבות, עם סנקציות על מסחר עם ישראל ועל תיירות בה ועוד כהנה וכהנה. אולי זה מה שצריך לעשות כדי שאחת ולתמיד תפסיק הממשלה להעמיד פנים.
