כדי להיכנס לאווירה הרצויה והראויה למבוך של פאן, אני מציע לכם
להקליק כאן, ולשמוע את הטראק הראשון או האחרון. "שיר הערש", החוזר כמוטיב לאורך היצירה, לא ייצא לכם מהראש גם אחרי הרבה מאוד זמן. אז תתחילו להתרגל אליו.
שנות ה-40 בספרד הפאשיסטית של פרנקו. ילדה חולמנית בשם אופליה (איבאנה באקרו) ואמה ההרה כרמן (אדריאנה גיל, "הפיתוי הכי יפה של חיי") נודדות אל ביתן החדש. זהו מחנה צבאי שעליו מפקד בעלה הטרי של כרמן, קפיטן וידאל (סרג'י לופז, "יחסים פורנוגרפיים"). אופליה שונאת את המקום הקודר, וחברתה היחידה בו היא אם-הבית והעוזרת של וידאל, אשה בשם מרסדס (מאריבל ורדו, "ואת אמא שלך גם").
הילדה בורחת מן המציאות הזרה שנכפתה עליה, אל עולם דמיוני שנמצא במבוך עתיק ליד היער הסמוך. היא פוגשת יצורים פלאיים, ביניהם פאן - שליט המבוך ומורה הדרך שלה. פאן מספר לה על ייעודה האמיתי - למלא שלוש משימות ולחזור לכס מלכותה האבוד כנסיכה מואנה.
אחרי שכמעט טבע תחת נחשול אדיר של פרסים ומחמאות, זכה הסרט גם בשלושה פרסי אוסקר. לכל אחד מהם הוא היה זכאי ביותר.
הפרס הראשון ניתן לסרט על צילום. גיירמו נבארו גורם למצלמה שלו להחליק מצד לצד בתנועה מתמדת, כאילו היתה גוש חמאה על מחבת רותח. אנו גולשים מצד אחד של גזע-עץ עבה אל צדו השני, והפריים עובר למקום ולזמן אחרים. האפקט הזה חוזר על עצמו ומשווה לסרט תחושה של דפדוף בספר אגדה.
הפרס השני הוא פרס האיפור הטוב ביותר. שתי המפלצות הממשיות ביותר בסרט הן פאן ו"האיש החיוור". היצורים הללו התגבשו כמעט אך ורק תודות לפלאי האיפור, בסיוע קל של המחשב, שמחק את רגלי השחקן בחליפת הפאן. את שניהם מגלם השחקן דאג ג'ונס, המתמחה בדמויות בדיוניות מסוג זה.
הפרס האחרון הוענק ל"מבוך של פאן" על העיצוב האמנותי. בהתחשב באטמוספירה המכושפת של היקום הנפרס בפנינו, הסרט עושה שימוש מינימאלי בגרפיקה ממוחשבת. הלוקיישנים יתלשו לכם את העפעפיים, והמבוך יסובב לכם את הראש. עם קומפוזיציות גאוניות ותמונות נשגבות, "המבוך של פאן" יגרה את חוש הראיה שלכם כפי שאף סרט לא עשה זאת לפניו.
בעיני, "המבוך של פאן" הוא יצירה ספרותית נעלה, שרק במקרה ניטעה בשדה הקולנועי. יש לו תכונות אפיות מובהקות. כך לדוגמה, בוחר הבמאי לאפיין כמה מן הדמויות באמצעות עצמים.
את קפיטן וידאל מייצג השעון שלו - שניהם מכניים, מונעים בידי מנגנון מובנה. חוסר הרגישות של וידאל נועד לשרת את מטרתו היחידה - לנחול תבוסה בשדה הקרב, ובכך לזכות במקום בין דפי ההיסטוריה. אופליה הקטנה מזכירה את הספרים שלה - היא בעלת עולם פנימי עשיר וקלה לקריאה על-ידי כל. מרסדס היא הסכין - חדה, תמימה למראה ולא מורגשת לכאורה, אך למעשה קטלנית ובוגדנית.
בסצינות רבות הסרט יוצר אנלוגיה בין הדמיון למציאות. המוטיבים החוזרים בסרט יוצרים הקבלה בין המשימות של אופליה, לבין ההתרחשויות שקורות בפועל: המפתח שבבטן הקרפד מול המפתח למחסן המחנה; הסעודה שאליה איחרה אופליה לעומת הארוחה של "האיש החיוור". האנלוגיה מופיעה גם בגראנד-פינאלה, שלא אסגיר כאן, אך אומר שהוא הדהים אותי בשילוב מפעים בין עצב ושמחה.
לדעתי, מדובר בנס קולנועי. מי היה מאמין שהבמאי מאחורי סרטים כמו "מימיק", "בלייד 2", ו"הלבוי" יעניק לנו את אחד מרגעי השיא הקולנועיים של השנה. הסנסציה הזו היא פרי דמיונו הפורה של
גיירמו דל-טורו, הבמאי/תסריטאי/מפיק, או בקיצור - הבורא של העולם הפנטסטי. הוא מתיך יחדיו משל ונמשל, פנטזיה וריאליזם - לכדי יצירה שלמה ומושלמת.
הסרט ידביק אתכם לכסא ברגעי מתח ואימה אלימים ומסוייטים, ובה בעת ירגש אתכם בסצינות רבות עוצמה. הסרט דובר ספרדית, והשפה מעניקה לו ארומה של אגדה נוכרית נושנה. "המבוך של פאן", הוא מסע בתוך לבירינת מעגלי, למרבה הסמליות. פאן עצמו מופיע בו במשמעות המיתולוגית-קדומה שלו - הרועה. אם תרצו, הוא "הרועה ואינו נראה", אלא רק על-ידי אלה שמוכנים להאמין בו וללכת אחריו. האם אתם מוכנים?