כשהייתי תלמיד כיתה ד', לקחו אותנו לטיול שנתי לטבעון ובית שערים. ליד פסלו האייקוני של השומר העברי אלכסנדר זייד, פגשנו את בנו גיורא. הוא סיפר לנו על אביו ועל ילדותו בארץ ישראל המנדטורית. הסיפור המעניין ביותר בעיני, והוא זה שנחקק בזכרוני, היה סיפור מילדותו של גיורא בכפר גלעדי. הוא היה בין אלו שראו במו עיניהם את הלוחמים המפונים מתל חי, וביניהם לוחם אגדי נוסף – יוסף טרומפלדור, אשר הובהל פצוע קשה מחצר תל חי לאחר קרב הגבורה שנערך שם, ונפטר בדרך. בזעם כבוש סיפר על כך שיש הטוענים כאילו טרומפלדור סיים את חייו בעודו פולט קללות ברוסית, בעוד לוחמי תל חי סיפרו כבר אז, בעת התרחשות האירועים, שטרומפלדור אמר את המילים "טוב למות בעד ארצנו".
היום, י"א באדר תשע"ח, אנו מציינים את גבורתם של מתיישבי תל חי ומגיניה, אשר נפלו בקרב שנערך בתאריך זה לפני תשעים ושמונה שנים.
הקרב בתל חי התקיים ב-1 במרץ 1920, על-רקע העדר ריבונות וסדרי שלטון ברורים באזור עמק החולה ומזרח הגליל העליון, לאחר מלחמת העולם הראשונה. רק כחודש וחצי לאחר הקרב, באפריל 1920, נתן חבר הלאומים, בוועידת סן רמו, לבריטניה מנדט על פלשתינה-א"י (שטח הכולל את כל ישראל וירדן של ימינו למעט רמת הגולן), ולצרפת מנדט על השטח המוכר היום כסוריה ולבנון. עם זאת, הגבול הסופי לפי מנדט זה סומן רק בשנת 1924.
דגל המדינה
את הדברים הללו, ואת פרטי הקרב, למדתי בבית הספר. בעבר, י"א באדר היה מועד המצוין בלוח השנה של תלמידי בית הספר. נערכו בו טקסים, דיברו בו על גבורתם של טרומפלדור וחבריו. האימרה "טוב למות בעד ארצנו" נלמדה בבתי הספר כדוגמה אמיתית למסירות ולאהבת העם והארץ. אומנם הטקס הנערך מדי שנה ברחבת האריה השואג הינו טקס ממלכתי קבוע, אבל לצערי, עם השנים פחתו הטקסים בבתי הספר, צומצם היקף הלימודים על י"א באדר, וגבורתם של מגני תל חי נותרה מחוץ לתחום ידיעותיהם של תלמידי בתי הספר.
זו, אם כן, ההזדמנות להזכיר את שמות הנופלים: דבורה דראכלר, יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור, בנימין מונטאר, שרה צ'יז'יק, אהרון שר ו
זאב שרף. הרוג נוסף, שניאור שפושניק, נרצח על-ידי פורעים בדואים מספר חודשים קודם לכן, והונצח יחד עם יתר מגיני תל חי.
אני מאמין שפטריוטיות איננה מילה גסה. היא לא קשורה לתפיסת עולם כלכלית, חברתית או מדינית. היא אמורה לחצות מפלגות ומגזרים, ולבטא את ההכרה שכולנו חיים כאן במדינה אחת תחת דגל אחד. גבורתם של מגיני תל חי מבטאת פטריוטיות אמיתית. העלאת זכרם של טרומפלדור וחבריו במסגרת מערכת החינוך ביטאה לא רק את ההכרה שלנו בגבורתם והקרבתם למען כולנו. היא גם שימשה פלטפורמה לחיזוק תחושת השייכות של כל אחד מתלמידי ישראל. לצערי מערכת החינוך לא עושה זאת יותר. לא רק שהאינדבידואליזם ניצח, הוא גם הכחיד את הערבות ההדדית.
יתרה מזאת, מערכת החינוך עוסקת רבות בסוגיות של אזרחות ודמוקרטיה, אולם בפטריוטיות היא לא עוסקת. אפילו הפעולה הבסיסית ביותר – הצבת דגל המדינה בכניסה לכל בית ספר, לא מתבצעת בבתי ספר רבים מאוד ברחבי הארץ. כך, לצערי, אובדן הערכים מוביל לאובדן תחושת השייכות. זהו חלק מהגרעון הדמוקרטי שהתפתח במדינת ישראל.
עלינו לפעול להגברת הפטריוטיות ותחושת השייכות, ואיתם יגיעו גם תחושת השייכות והחוסן הלאומי. בכך נקיים את צוואתם המוסרית של מגני תל חי – להיות עם חופשי במדינתנו הריבונית והדמוקרטית.
