הרבה יש לומר על מערכת המשפט, כולל על השופטים הגורמים לנו (לעתים מזומנות מדי) יגון ואנחה, כפי שנוכחנו לדעת גם בהתפרסם השערורייה האחרונה (שיתוף פעולה בין תובע לבין שופטת). אלא שהפעם אבקש להתמקד במלשינים - הלא הם עדי המדינה.
למי שלא יודע - עד מדינה הוא חשוד, נאשם או מורשע בפלילים המעיד מטעם התביעה נגד מי שהשתתפו עמו בביצוע העבירה בעקבות הסכם עליו הוא חותם עם התביעה, במקרה שלנו הפרקליטות. הסכם כזה מיטיב עם העבריין שהיה לעד מדינה בכמה אופנים משתנים - החל מהתחשבות בשיתוף הפעולה מצדו וביטול סעיפי אישום נגדו, דרך הפחתה משמעותית בתקופת המאסר לה היה צפוי אלמלא העיד נגד שותפיו העבריינים, עבור באתנן כספי וכלה בשחרור מוחלט וחסינות המוענקים לו לעתים.
נמצא שמדובר בעבריין לו יש אינטרס ברור ומובהק "להפוך עורו" ולהעיד נגד המואשמים בעבירה לה היה שותף, במטרה ברורה להשיג בכך הטבות אישיות. המחיר - סלילת הדרך להפללת חבריו לביצוע העבירה.
בעברית קוראים לזה הלשנה ובמקרה שהמלשין עושה זאת בעבור טובת הנאה אישית ובמחיר של גרימת נזק, לעתים כבד עד כדי שלילת חרותו של אדם עמו היו לו יחסי חברות ו/או שותפות, הרי שההלשנה חמורה ובזויה במיוחד.
מערכת המשפט בישראל לא אימצה את הדין העברי ופועלת גם על-פי משפט נוכרים. בתור שכזו היא נעדרת כללים רבים של צדק ומוסר. לפיכך, בהיות ראשו של הניצוד (במקרה זה ראש הממשלה נתניהו) מטרה המקדשת את האמצעים (לטעמם) - כי אז הכל כשר, גם הסתמכות על עד מדינה שבמעשהו זה מוכיח את שפלתו המוסרית.
שלא לדבר על כך שהסתמכות על עד כזה ההופך עורו ובוגד בחבריו מאתמול היא בעייתית ביותר. שכן מנין לנו ש"עדותו" עבורה הוא מקבל תמורה משתלמת במיוחד איננה שקרית מן היסוד, בוגדנית ומטעה?
עד כאן
אלא שבמקרים על אודותיהם פורסם לאחרונה, עדי מדינה ב"פרשות" השונות והמשונות המיוחסות ל
בנימין נתניהו נכונו לי כמה הפתעות נעימות בהן אבקש לשתף אתכם. מתברר שלא רק שהציבור מואס ב"עדים" הללו אותם מגייסת המדינה להיות עדיה, אלא שיש נוספים המואסים בהם.
פורסם בזמנו שעורך הדין
נתי שמחוני הפסיק לייצג את
מיקי גנור מיד כשזה הפך לעד מדינה. במקום אחר ראיתי פרסום על פיו עו"ד
ירון קוסטליץ הבהיר כי אינו מייצג עדי מדינה, מה שגרם (על-פי אותו פרסום) לניר חפץ לשכור שירותיו של עורך דין אחר לצורך ניהול המגעים להפיכתו לעד מדינה.
סיפוק רב שאבתי מראיון שנערך עם סניגורית מוכרת שנקטה עמדה ערכית בנושא. בין היתר התייחסה אותה סניגורית למקרה של עדת מדינה מפורסמת שלדבריה "קנתה את חרותה על פשעים שהיא ביצעה לבד במחיר הפללה של אדם אחר" המשיכה ואמרה "להשקפת סנגורים כמוני, זהו מעשה בזוי שלא ניתן לשתף עמו פעולה... לא אסייע לחשוד להשיג הישגים על-ידי גרימת נזק לאדם אחר". עד כאן.
גם בשדה הפוליטי נכונה לי הפתעה. כך למשל, חבר הכנסת
מיקי רוזנטל שאיננו חשוד על אהדת נתניהו ובוודאי רוצה להעבירו מן השלטון הגיב לפרשת עדי המדינה באומרו - "אני לא אוהב את הסידור עם פילבר וחפץ. למשטרה די ראיות גם בלעדיהם. ההסכם אתם הוא מסר מעודד שחיתות: בכירי ממשל שותפים לעבירות ומתווכים לשוחד ויוצאים ללא כל עונש".
לא כאן, בין שורות אלה, מסתתרת ההכרעה בסוגיית עדי מדינה. יש טיעונים לא מעטים, חלקם הגיוניים לכאורה, בעד הסדרים כאלה. אלא שמבקש הייתי להצביע על הפן המוסרי/ערכי, שהוא בלשון המעטה בעייתי. וכך אמר/קבע חתן פרס ישראל
יהורם גאון עת התייחס לערכיו ואישיותו המפוקפקת של עד מדינה - "הוא נמצא בתחתיתו של סולם הערכים עליהם אנו גדלים כבני אדם".
ולוואי שנגיע לזמנים בהם תקוותנו (אנו שומרי החוק) לא תצמח מעדי המדינה כאלה, ומאידך - שלא ישליכו עדי המדינה יהבם על ההסדר הבעייתי במטרה לפשוע ולאחר מכן להימלט מעונש - "על-ידי גרימת נזק לאדם אחר", כפי שצוטט לעיל.
