ריח מאוד לא-טוב

ארבעה עדי מדינה כבר יש - והיד עוד נטויה. ואני לא סופר את מני נפתלי שקיבל מעמד של עד מדינה מבלי לחתום על הסכם פורמלי. אבל זה לא הסיפור; גם לא החיטוט של המשטרה בפחי האשפה במשך למעלה משנתיים. אותי מדאיגה ההתנהלות של אביחי מנדלבליט בכל הפרשה. הרי ברור, שהוא זה שסמך את ידו על המעצרים המטלטלים שהולידו הסכמים מעוותים ועל הפגיעה בזכויות-יסוד בסיסיות של חשודים ועל ההדלפות הזדוניות; ושהוא גם זה שאישר למשטרה שלא לחקור באזהרה את יאיר לפיד, חרף הנסיבות המעמידות אותו, לכאורה, במרכז העשייה לטובת מה שנקרא "חוק מילצ'ן", ולהציבו כעד תביעה מרכזי נגד בנימין נתניהו, למרות שהוא הסתיר את ניגוד העניינים שבמסגרתו הוא פעל. ויכולתי להמשיך עוד ועוד; למשל, בנושא האשמות-השווא של מפקד להב 433, ניצב רוני ריטמן, כנגד נתניהו שאותו הוא האשים ב"תפירת תיק" נגדו ביחד עם קצינת משטרה או של המפכ"ל רוני אלשיך שטרח לספר קבל עם ועדה שראש הממשלה שכר חוקרים פרטיים כדי לעקוב אחר חוקריו. כל אלה לא נחקרו, למרות חומרת הדברים, ואז שאלתי את עצמי, איך יכול להיות שהאיש הזה, שכולם מספרים בשבחו, מגלה כזאת רפיסות בעמידתו מול המשטרה ומול הפרקליטות. הרי רק בגין שתי פרשיות אלה, מותר היה להאשים את מנדלבליט ברשלנות מקצועית, אם לא למעלה מזה. ואז גיליתי את הדבר המדהים הבא: לפני שמנדלבליט מונה לתפקידו הנוכחי, עוד בהיותו פרקליט צבאי ראשי, הוא נחקר ביחידה הארצית לחקירות הונאה, וזו המליצה להעמידו לדין בעבירות של מרמה והפרת אמונים בגין מעורבותו ב"פרשת הרפז". פשפשתי עוד קצת, ומצאתי שהיועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, לא התרשם מן העובדות שהתגלו בפניו, שאחת מהן בוודאי יש לה רלוונטיות גם בימינו אלה, ולפיה מנדלבליט גילה לרמטכ"ל ולעוזרו, ארז וינר, מידע משיחות שהתקיימו בלשכתו של וינשטיין. הם היו חשודים לעת ההיא - ומעשיו של מנדלבליט בוודאי עלו כדי שיבוש חקירה; עבירה שיש בה יסודות של שחיתות. אינני יכול לחשוב על עבירה חמורה יותר, בנסיבות כאלה, אבל וינשטיין החליט, כאמור, לסגור את תיק החקירה בטענה "שלא נגרם נזק קונקרטי"(לחקירה). וזה נימוק, עם כל הכבוד, מטופש. המעשה בוצע. כוונה פלילית הייתה, אז מה זה חשוב אם נגרם נזק - אם לאו? אבל מה שמדהים בכל הסיפור הוא שהקלטות של השיחות בין הרמטכ"ל ועוזרו לבין מנדלבליט, עדיין, מוחזקות בידי הפרקליטות. היא מסרבת לשחררן בהליך פלילי שמתקיים עתה כנגד שרגא הרפז. ואני בטוח שלא בכדי נוהגת הפרקליטות כפי שהיא נוהגת, ולכן השאלה היא מדוע רוצה הפרקליטות לשמור את הקלטות במגירותיה? כלום הכוונה היא לגרום למנדלבליט להתיישר, בבוא היום, עם המלצות המשטרה? עצם המחשבה על כך מעוררת בי חלחלה שכן יש בה כדי למוטט את עצם ההנחה שאנו מקיימים כאן מדינה ששלטון החוק בה הוא ערך עליון. האפשרות האחרת היא, חלילה, שהפכנו למדינה שבה יש כוחות אפלים הפועלים במחשכים שאין לנו שליטה עליהם שעושים בה כבתוך שלהם; מדינה שבה יכולים גורמים ברשויות האכיפה לגרום להיפוך שלטוני שלא בדרך בחירות חופשיות. ושוב, אינני יודע, אבל ריח מאוד לא-טוב עולה באפי; וגם העובדה שמנדלבליט לא מורה על פתיחה בחקירה בגין הניסיון לשחד/להדיח שופטת (בדימ'), חברתה של נשיאת בית המשפט העליון, מעלה תמיהות. וחשוב לזכור, שהילה גרסטל לא הסירה את מועמדותה לתפקיד היועמ"ש לאחר הפנייה האסורה אליה; וגם אסתר חיות, חברתה הקרובה, לא הורתה לה לעשות זאת לאחר ששמעה את הסיפור. ואני שואל, האם יכול להיות שמנדלבליט מנסה לסלול את דרכו לבית המשפט העליון? וכלום יהיה זה לא סביר להניח שהוא סבור שסגירת התיקים נגד נתניהו תחסום את דרכו לשם? אינני יודע - אבל הטעם המר נשאר בפי. אני פשוט מרגיש שמנדלבליט מבקש להוכיח משהו.