בעל דוכן לממכר פלאפל אמר לי פעם שמילוי פיתה הוא מעשה אמנות: אם אתה דוחס לתוכה יותר מדי, יאמרו שאתה חזיר. אם תתן פחות מדי, יאמרו שאתה קמצן. יש רק מידה נכונה אחת, ודרושים ניסיון וטביעת עין כדי למצוא את נימת הזהב הזאת.
דיווח על ענייני מדע דומה במידה רבה למילוי פיתה בכדורי פלאפל ובסלטים. אין טעם להצניע הישגים חשובים, ומאידך-גיסא, הפרזה בתיאור ההישג עשויה לפעול כבומרנג, להביך את המדען ולגרום לו נזק תדמיתי ואחר בקהילה המדעית.
הספר "קמטים בזמן" מאת ג'ורג' סמוט וקיי דייווידסון (תרגום: עמנואל לוטם), נולד מתוך מבוכה גדולה, שנבעה מהצלחה גדולה מדי בשיווקו של הישג מדעי חשוב – והוא מאיר באור מעניין את דמותו ומנהגיו התקשורתיים של סטיבן הוקינג, שהלך אתמול לעולמו.
הספר נועד "לעשות תיקון", להסביר את ההישג, למקם אותו נכון במקום הראוי ברשימת ההישגים המדעיים של המאה שעברה, ולהתנצל על סערה תקשורתית כלל-עולמית, שנבעה משילוב מסוכן בין שאיפה לתהילה לבין כשרון תקשורתי.
האירוע שבו מדובר התחולל באפריל 1992. סערה עזה התחוללה אז בצלחת שהכילה את ה"מרק הבראשיתי" תוך שהיא יוצרת בו אדוות ("קמטים") ומבהירה שלב חשוב בהתפתחות היקום. לפי התיאוריה הקוסמולוגית הרווחת, נוצר היקום לפני כ-15 מיליארד שנים בתהליך שמכונה "המפץ הגדול".
תיאורה זו גורסת כי היקום כולו, על החומר והאנרגיה שבו, התקיים בנקודה חסרת ממדים שלעתים מכונה "הנקודה הייחודית". בשלב כלשהו, מסיבה לא ידועה (אולי כתוצאה מכך שמישהו, או משהו אמרו "יהי אור"), החל היקום להתפשט במהירות כשהחומר שבו מתפזר לכל עבר ברמת צפיפות שווה.
לפי התיאוריה הזאת, התפלגות החומר ביקום הצעיר הייתה אחידה. כלומר, לא היו ביקום מקומות שצפיפות החומר בהם הייתה שונה בהשוואה לצפיפות החומר במקומות אחרים. היקום כולו לא היה אלא עמק שווה אחד גדול, או, כפי שנהוג לתאר זאת, הוא היה "מרק בראשיתי אחיד".
ואז, מסיבה לא ידועה (שוב אצבע אלוהים?) החל החומר, ה"מרק", להתגבש ולהתארגן בגושים נפרדים, שמהם נוצרו בהמשך הגלקסיות, שבתוכן נוצרו הכוכבים, שסביבם נוצרו כוכבי-הלכת, שעל אחד מהם (לפחות) נוצרו חיים שמאפשרים, בין-היתר, את העיסוק בשאלת בריאת היקום.
אחת מהשאלות שהעסיקו את הקוסמולוגים במשך זמן רב, הייתה שאלת ההתארגנות הראשונית הזאת, של גושי חומר נפרדים. אם ה"מרק" היה אכן אחיד לחלוטין, הרי שלא הייתה סיבה להתארגנות הגושים. במילים אחרות, אם ה"מרק" אכן היה אחיד, הרי שהיקום של היום היה נראה עדיין כמעין "מרק" אחיד שאין בו לא גלקסיות ולא כוכבים, ולא כוכבי-לכת, ולא
יצורים שיכולים לשאול שאלות כלשהן.
העובדה שהיקום הנוכחי מאורגן כפי שהוא מאורגן, הביאה להעלאת השערה שלפיה ה"מרק הבראשיתי" לא היה כל כך אחיד. אולי חלקיו השונים נבדלו אלה מאלה בהבדלים זעירים, מעין "אדוות" או "קמטים", שבמשך הזמן התחזקו וגרמו להתבדלות של גושי חומר מתוך ה"מרק הבראשיתי" - תהליך שהביא ליצירת גלקסיות, כוכבים, כוכבי-לכת וגומר.
עד אפריל 1992 אפשר היה לחשוב שאולי היו קמטים כאלה ביקום הקדום, ואולי לא. נסיונות למדוד הבדלים כאלה בקרינת הרקע הקוסמית (שהיא הקרינה השיורית של המפץ הגדול), לא עלו יפה. זו הייתה הבעיה.
ג'ורג' סמוט, המדען שחיבר את הספר הזה (יחד עם העיתונאי קיי דייווידסון), השקיע 18 שנים מחייו במאמץ לגלות "קמטים" בקרינת הרקע הקוסמית. אפשר לומר שהוא הימר על כל הקריירה שלו, והניח אותה על המחקר הזה. מעשה שמחייב אומץ וביטחון עצמי לא מבוטלים.
18 השנים האלה מתוארות בספר בפירוט, אך מה שחשוב הוא העובדה שבסופן, באפריל 1992 התייצב סמוט על דוכן המרצים בכנס של החברה האמריקנית לפיסיקה, והציג את ממצאיו: יש, או ליתר דיוק היו, אדוות ב"מרק הבראשיתי". אפשר להבין כיצד התפתח היקום משלבי קיומו הראשונים, ועד שהגיע למצבו הנוכחי.
זה הישג חשוב ומעניין, אלא שמישהו בסביבתו הקרובה של סמוט שכח את "חוק הפלאפל", ומילא פיתה שעלתה על גדותיה, עד שהטחינה זרמה ממנה סילונים-סילונים. סמוט עצמו מתאר בספר, בערגה, כיצד הגיעו מחקרים ומדענים שונים לעמודו הראשון של ה"ניו-יורק טיימס". הוא מצטט בדייקנות כותרות ותאריכים, כך שאפשר להניח שהיו לו רעיונות משלו באשר לדרך שבה ראוי להודיע על הישגו לציבור הרחב. אבל הוא לא לקח בחשבון את פעילותם של אנשי יחסי הציבור של החברה האמריקנית לפיסיקה,
והתעלם לחלוטין מעובדת נוכחותו של סטיבן הוקינג באולם (ממצאיו של סמוט תאמו חישובים קודמים של הוקינג). וזו הייתה שגיאה גדולה.
כך קרה שסמוט ראה לעצמו חובה לספק לעיתונאים כותרת ואמר להם: "אני מרגיש כמו אדם דתי שראה את אלוהים", ובאותו זמן זימנו אנשי יחסי הציבור צוותי טלוויזיה מכל הרשתות,
וסטיבן הוקינג התראיין וקבע – בלי להתבלבל – ש"זוהי התגלית החשובה ביותר במאה הנוכחית (המאה ה-20, י.ע.), אם לא בכל הזמנים". והרי הוקינג הוא הוקינג הוא הוקינג.
מרגע זה ואילך, התקשורת העולמית פעלה בתגובת שרשרת אינפלציונית. בעיתונים יומיים במדינות שונות בעולם נמרחו כותרות לרוחב עמודים שלמים לאמר "תגלית המאה!!", או אפילו "תגלית המאה!!!". "אחרים דיברו על "הוכחת המפץ הגדול", או על "צפייה באלוהים בעת מעשה הבריאה", ועוד ועוד.
הוכחת תיאוריית המפץ הגדול? הרי זה מה שאמרו על גילוי קרינת הרקע הקוסמית בשנת 1965 על-ידי ארנו פנזיאס ורוברט וילסון, שלא לדבר על גילוי התפשטות היקום על-ידי אדווין האבל.
תגלית המאה? אפשר להיזכר לרגע בכמה תגליות שהתגלו במאה ה-20: תורת הקוונטים (מקס פלנק), תורות היחסות (אלברט איינשטיין), תיאור מבנה הדנ"א, שהוביל לפיענוח הצופן הגנטי ולהנדסה גנטית (ג'יימס ואטסון ופרנסיס קריק). קצת מגוחך לייחס לתגליתו של סמוט חשיבות רבה יותר מחשיבותן של התגליות האלה. למעשה, יהיה זה מוגזם מאוד אפילו לייחס לה את אותה חשיבות שמיוחסת לתגליות מסדר הגודל הזה (שלא כולן נסקרו כאן).
צפייה במעשה הבריאה? הרי ה"אדוות" שמדד סמוט התקיימו בעת שהיקום כבר היה בן 300,000 (שלוש מאות אלף) שנים. הרבה לאחר מעשה הבריאה עצמו.
התוצאה של מחול השדים התקשורתי הזה הייתה, שבעולם המדעי התחילו להסתכל על סמוט כעל מי שגודש את הפיתה שלו הרבה מעבר לתכולתה הראויה. סטיבן הוקינג שהיה אחד מהגורמים העיקריים לסיבובו של גלגל התנופה הזה, רצה כנראה להדגיש את העובדה שממצאיו של סמוט תואמים את חישוביו שלו. אבל עזרתו התגלתה כעזרה של דוב.
כך או כך, זמן קצר לאחר הסערה החלו להופיע מאמרים (חלקם ציניים למדי) שהבהירו את ממדיו האמיתיים (הנאים בהחלט) של ההישג. סמוט, שכנראה חשש מהאנטי-קליימקס, החליט לעשות זאת לעצמו – באופן מבוקר.
התוצאה היא הספר הזה, שבמקומות שונים ניכרת בו נימה ברורה של התנצלות. בניסיונו למקם את המחקר שלו במקום הראוי לו בשדה הקוסמולוגיה, מתאר למעשה סמוט את ההתפתחות בתחום מחקר זה, כמעט מראשיתו, ועד לשנות התשעים. והוא עושה זאת בכישרון לא מבוטל. השורה התחתונה: אם מנטרלים את הנימה האישית האופפת חלקים מהספר, אפשר בהחלט למצוא בו כמה הערות והארות מחכימות על האבולוציה של הקוסמולוגיה. מצד שני, אם לא מנטרלים את ההיבט האישי, הספר הזה יכול לשמש אשנב הצצה שדרכו נראים המדענים כבני-אדם.
