קראתי את מאמרו של ארנס שהתפרסם השבוע "נתניהו בארץ הגמדים", ואני בהחלט מסכימה לכותרת שמשקפת את האמת לאמיתה. הוא כמובן איננו מחדש דבר. זה ש"נתניהו הוא אחד המנהיגים הדגולים בעולם בעת הזאת" אין על כך ויכוח. מרקל מגרמניה, מקרון מצרפת, תרזה מיי מבריטניה, איש מהם איננו מתקרב אליו. אלא שלמאמר דרוש תיקון גדול! "בין שאוהבים אותו ובין שלא" - על איזו אהבה הוא מדבר, של דרוקר? לאהבה של הבריות אין כל משמעות לגבי דמותו ואישיותו של נתניהו. ועוד תיקון - "תהא התוצאה אשר תהא, אין ספק שנתניהו היה ראש
ממשלה מצוין". מה זה? הספד? רצית אולי לברך, אבל המתחיל בברכה מוטב שיסיימה כראוי.
ארנס שואל האם זו קנאה או צרות עין? כנראה שיש כאן משניהם, וברוחב לב. רק אתמול ראינו איך ביצר נתניהו את הממשלה שלו עד 2019 למרות כל היתושים מסביב.
כאשר שולח משה את המרגלים לתור את הארץ, מה הם מספרים? ילידי ענק ראינו שם, אנשי מידות, נפילים בני ענק, ונהיה בעינינו כחגבים. ואלה המשטינים, עשרים שנה יודעים שהם חגבים, שאין להם סיכוי לכבוש את השלטון, אלא אם יעלילו עלילות שווא. כך היה בעבר עם המתנות, והפעם רקחו עוד כמה 'דילים', עוד כמה בלונים ריקים מאוויר.
הרפש המילולי הנפלט מפי "מחנה השלום" הישראלי טרגי-קומי משהו. הוא מטיל אשם ביריב אידיאולוגי על-ידי הפיכתו לקריקטורה או לנאשם, שיטה ידועה בה עשו שימוש גבלס וז'דנוב והיא נס לרגלי השמאלן. העיקרון הוא פשוט: הבא נתון מדברי היריב, הוצא אותו מהקשרו, הפוך אותו לבדיחה שיצרת במו ידיך, האשם אותו שוב ושוב בכול חוליי העולם. הדיסוננס הקוגניטיבי מונע מן השמאלן המצוי יכולת בסיסית של חשיבה אמפירית, והוא מתנהל בתיאולוגיה משיחית מצידו הא-מוסרי, המושחת.
מעט על הגמדים, שאם זה לא היה עצוב, היינו מתפקעים מצחוק:
שאול מופז: "אני בטוח שהמהלך לפינוי עזה הכרחי ונכון. יביא ביטחון לאזרחי ישראל".
רן כהן מר"ץ: "ההינתקות מצוינת. דיברו כאן אנשי ימין על הקאסמים שיעופו לכאן. מתי עפים קסאמים על שדרות"?...
דין וחשבון
הגדול מכולם - ויאמר שמעון, כאשר נשאל על-ידי מראיין של רשת CNN מה דעתו על הטענה לפיה הכישלון בפתרון הבעיה הפלשתינית היא העילה לפעולת הטרור במגדלי התאומים, השיב: "אני חושב שזה מאה אחוז נכון זה בגלל שעוד אין שלום כאן"... ימים ספורים לאחר מעשי הטבח של מחבלים מתאבדים בירושלים (קו 18 3.3.96) ובתל אביב (4.3.96) זכה
שמעון פרס להתעלות נפש והכריז בפני מנהיגי העולם שהתכנסו ל(ועידת השלום) בשארם א-שייך (13.3.96) "הנה ימי האופל באו אל קיצם... זריחת החמה הבלתי נמנעת ממשמשת ובאה אנו עומדים בפתחו של מזרח תיכון חדש... "אוסלו הייתה פסגת חיי"... ועוד אמר: "בכול מלחמותיה כבשה ארצות הברית שטחים, אך מעולם לא בקשה לספח אותם או לשלוט על עמים אחרים... עד כאן ההיסטוריון שמעון פרס.
להלן רשימה חלקית של שטחים שארה"ב כבשה וסיפחה: טקסס, קליפורניה, אריזונה, נבדה, פוארטו ריקו... לפני עצרת האו"ם אמר: "כיהודי, אוכל לומר שמהות קורותיה של היהדות מאז ימי אברהם באה לביטוי בהתנגדות לכול צורה של כיבוש עם אחר"... כיבוש כנען לא היה, יהושע בן נון משל היה, לא כיבוש החיטים, הגרגשים, היבוסים, השלטון על הגבעונים, המואבים... אם נבקש למקד את האשמה באחראי המיניסטריאלי למרחץ הדמים שהתחולל, נמצא אותו בדמותו של שמעון פרס. לא רק שלא הובא לדוכן הנאשמים, לא נדרש ממנו דין וחשבון על האסון שהביא על עמו, אלא שעוד נבחר לנשיא המדינה. מסלול התבוסתנות מתבטא בכול מעשיו, בכתביו ובאישיותו.
יצחק רבין: הביא עם פרס את אסון אוסלו. במערכת יחסים שפויה, מדינה מאוימת המצויה בנחיתות צבאית מול אויב הדורש ממנה לוותר על שטחים, תכה את האויב, תעניש את התוקפן בנטילת שטחים ממנו וגירוש אוכלוסייתו. המקרה הישראלי הוא מדגם מייצג של טירוף מערכות, שהרי ישראל, לעומת ארגוני הטרור הניצבים מולה, היא מעצמת על, ויש בכוחה למחות את האויב מעל פני האדמה במהלומה אחת. בהביאם, הן רבין והן פרס וכול אדריכלי אוסלו, את ערפאת וארבעים אלף מחבליו רוצחיו לכאן, ובהקימם לו צבא ומשטרה, אין מנוס מלקבוע שטירוף המערכות מקורו בפסיכוזה של איבוד לדעת לאומי. ביום בו לחץ רבין את ידו של ערפאת, שידר זה לעם הפלשתיני: "זה חלק מאסטרטגיית השלבים של אש"ף, כל שטח משוחרר מן הכובש הציוני ישמש לעמנו שלב נוסף בדרכנו להכחדת הישות הציונית". בשטוקהולם אמר: "אנו הפלשתינים ניקח הכל ...ברור לכם שתוכניתנו היא להכרית את המדינה הציונית ולכונן מדינה פלשתינית טהורה"... אדריכלי אוסלו טענו שהדברים זכו לפירוש שגוי...
מנחם בגין: עליו אמר אנואר סאדאת: "מנחם המסכן, אפשר להבין אותו. אחרי ככלות הכל אני קבלתי חזרה את כל סיני ואת שדות הנפט באלמה. ומה יש למנחם? חתיכת נייר.
ועוד גדול, גדול, שבכול הזדמנות מעז לחרף את נתניהו,
אהוד ברק. בעוד קורבנות השלום מובאים בהמוניהם לקבורה, יצאו ברק וערפאת למחנה דוד (קמפ דיוויד) ושם הציע ברק להקים מדינה פלשתינית על 90% משטחי יש"ע, לחלק את ירושלים ולמסור לערפאת את הריבונות על עיר דוד והר-הבית. ערפאת, בנוסח הערבי הידוע שעל כל הצעה ישראלית יש לתבוע יותר, לא הסכים להצעתו של ברק. לאחר מסע הטבח של האינתיפאדה השנייה חזר ברק על הצעתו, הפעם בטאבה, בתוספת נכונותה של ישראל להסכים לשיבת הפליטים. ברק הסכים לתביעה הערבית להכיר בכך שהחלטת האו"ם 242 מהווה אישור להחלטה 191 בסוגיית הפליטים, לשיבה של הפליטים אל תוככי הקו הירוק...
ומה אפשר לומר עליהם? מידעל מאנש, לא חכם גדול ולא טיפש קטן.
