בשבועות האחרונים קראתי את המשפט "ארקייד פייר היא הלהקה הטובה בעולם" בשלושה מקומות שונים לפחות - וזה רק בתקשורת הישראלית. לא ייאמן איך Neon Bible, אלבום של להקה קטנה מקנדה הפך לקונצנזוס מוחלט. כולם ציפו לו, כולם הגדירו אותו כמושלם עוד לפני שיצא. הביקורות עצמן התחרו ביניהן על הסופרלטיבים שהן ידביקו לו. די משעמם, לא?
אבל האלבום עצמו ממש לא משעמם. אומנם מקהלת המבקרים קצת נסחפה, ובכל זאת לא מדובר בהתגלות נוספת של ישו של המוזיקה, אבל במונחים של עולם האינדי מדובר בהחלט באלבום משובח. ארקייד פייר מציגה צליל עשיר ודחוס, עם מגוון גדול של כלים, ביניהם גם אורגן כנסייתי, כינורות, כלי נשיפה ואפילו נבל. זהו צליל מרשים מאוד שהוא גם קוהרנטי וייחודי ללהקה. הוא שולט באלבום לכל אורכו ומעיד על הכישרון הרב של האנשים שהפיקו אותו.
האלבום הראשון של ארקייד פייר, Funeral מ-2004, הפך את השביעיה ממונטריאול למספיק מוכרת - הם אפילו הופיעו על השער של טיים-קנדה - ומספיק עשירה על-מנת שתוכל לשכור כנסייה בקוויבק לצורך הקלטות האלבום השני. את קטעי המקהלה שמופיעים בכמה מהשירים הם הקליטו דווקא בבודפשט. נראה שאווירת הכנסייה השפיעה על הלהקה, כי הם יצרו אלבום קודר, דרמטי ומאוד יומרני.
השירים נעים בין התרוממות רוח כמעט גוספלית לבין מלנכוליה מהורהרת. האלבום מתחיל עם רצף של חמישה שירי רוק משובחים עם שילוב נכון של תזמורת או אורגן. מתוכם בולטים במיוחד Neon Bible ו-Intervention. בערך באמצע האלבום, הוא מתחיל להשתנות, הופך לעגמומי יותר ופונה לסגנון שקרוב יותר לאלטרנטיב-קאנטרי, עם גיטרות דרומיות ואפילו כמה חצוצרות מריאצ'י בסגנון קלקסיקו.
מה שטוב במיוחד ב-Neon Bible היא האחידות הסגנונית שלו. מעבר לכך שרוב השירים מצויינים בפני עצמם, המעברים ביניהם נכונים וחלקים. אומנם יש בין השירים הבדלים לא קטנים אך כולם יוצרים את אותה האווירה, והאלבום הוא יצירה אחת שלמה.
למרות הסלידה הטבעית מכל מה שהופך לקונצנזוס כה מהר, ולמרות שבנישה המוזיקלית שבה הם פועלים כל דבר שהופך מהר מדי למאוד פופולרי מפסיק להיות מגניב, ארקייד פייר מצליחים באורח פלא לשרוד ולהצליח. לא הייתי מרחיק לכת ומכנה אותם הלהקה הטובה בעולם, אבל עד כה השנה, זהו כנראה האלבום הטוב ביותר שיצא לאוויר העולם.
Arcade Fire - Neon Bible - הליקון