הגיבורים מהאי זקינטוס

בעולם של ספרי ילדים שחוקים ו"חוזרים על עצמם" בחרה שילה כהן אלבלה-מצא לספר את סיפור משפחתה הייחודי. סיפור שמעט מכירים, סיפור של חמלה וטוב לב בשנים האפלות ביותר של המין האנושי. זהו סיפורה של קהילת יהודי זקינטוס, קהילה יהודית בת 800 שנה, אשר נחשפה בשיא החושך ל"אהבת-אדם" שהאירה ותאיר את יוצאי הקהילה לשנים רבות. "אהבת-אדם" בהובלת ראש העיר לוּקַאס קָארֶר והארכיהגמון כְּרִיסוֹסְטוֹמוֹס דִּימִיטְרִי, אשר צוו על-ידי המפקד הנאצי באי זקינטוס למסור ברשימה את שמות היהודים באי, ובהחלטה משותפת מסרו רשימה בת שני-שמות, שמותיהם בלבד. זהו סיפור משפחתה של המחברת שילה כהן אלבלה-מצא באי זקינטוס. שילה, תושבת גן יבנה, מורה לאנגלית - זוכה פרס חינוך מטעם עיריית חולון, ופרסי חינוך על פרויקטים להנחלת מורשת השואה והגבורה מטעם "משואה", שימשה כרכזת חינוך חברתי ומנחה הנהגות תלמידים במרבית שנותיה בשדה החינוך בו היא עדיין עוסקת, מעניקה לנו ספר ילדים, מעמיק, איכותי ומעורר השראה.

להלן ראיון עם מחברת הספר.

האמת, "נולדתי" לתוכו. משחר ילדותי גדלתי לתוך סיפורי הצלתן של משפחות יהודיות שלמות באי זקינטוס. אמי תמיד דיברה בערגה רבה על שכנותיה שהיו, בעיניה "חברות לחיים", ושהחברות עמן "עמדה במבחן גם בתנאים הקשים ביותר". בעקבות סיפורם של חסידי אומות העולם מזקינטוס, התעוררה בי סקרנות עצומה לגבי פועלם של חסידי אומות העולם, גם בארצות אחרות. יזמתי פרויקטים רבים בנושא זה, כמו חנוכת תערוכה, הפקת סרטים על-ידי תלמידי מגמת תקשורת, העלאת הצגות, מטלות לימודיות, שיעורי חינוך המונחים על-ידי תלמידים ועוד. כמו-כן, טיפחתי את הקשר עם חסידי אומות העולם החיים בארצנו, ויצרתי קשר עם בני משפחותיהם של חסידים ברחבי העולם, כמו אחיו ואחותו - למחצה של ראול ולנברג, ועוד. מדוע דווקא באי זקינטוס – בשונה משאר אי-יוון – הצילו יהודים? הכל תלוי היה במנהיגות. בזקינטוס המנהיגות האזרחית חברה למנהיגות הדתית, והתוצאה: התושבים נהגו על-פי הדרך אותה התוו והאירו המנהיגים. התושבים פעלו ברוח המנהיגים, ובדרך שההנהגה התוותה להם. להנהגה אוסיף גם את מפקד הפרטיזנים קטבאטיס שייצג את כוח ההתנגדות הפיזי.

אמי, משחר ילדותי, דיברה ללא הרף, על 'קתרינה' ו'לאמבריני' (חברותיה באי בזמן השואה). כשנסענו בשנת 1974 לזקינטוס - היא ביקשה שננסה לאתר את המשפחה. כשהיינו באי רק יומיים, ובאזור לאגנאס (שהיה שומם באותה תקופה), פגשנו את היהודי האחרון באי: 'ארמנדו מורדו', אשר הוביל אותנו לבית העלמין היהודי העתיק, מקום בו פקדנו את קברו של סבא 'משה מצא', שנפטר בדצמבר 1944, ולא זכה לעלות ארצה. כמו-כן, ביקרנו באתר בית-הכנסת "שלום", שנחרב ברעידת האדמה שאירעה באי בשנת 1953. בביקור הבא שלנו באי, בשנת 2006, לא עלה בידינו לאתר את חברותיה של אמי, למרות שהגענו לקטסטארי במיוחד לשם כך. באוגוסט 2007, בערב "פאנאגייה הקדושה", הגענו במיוחד לחגיגות בקטסטארי. כל תושבי הכפר היו מסובים סביב השולחנות. פניתי לתושבי הכפר, והם איתרו לי את 'פטרוס', בנה של 'קתרינה'. למחרת בבוקר הוא הוביל אותנו לאמו. במפגש זה נוצרה שיחת הטלפון המרגשת הראשונה בין אמי ל'קתרינה'(!!!) לאחר-מכן, פטרוס הוביל אותנו לביתה של 'לאמבריני'. שאלתה הראשונה של לאמבריני הייתה: "מה קרה לאהרון" (אח של אמי). היא זכרה היטב שסבי וסבתי דאגו עד מאוד ל"ארון" שהפליג לאהובת לבו בקורפו סמוך לפלישת הנאצים ליוון, ולאחר שהנאצים כבשו את קורפו, נעלמו עקבותיו. היא מאוד נעצבה לשמע הידיעה שהוא נספה באושוויץ יחד עם משפחת בחירת לבו. 'לאמבריני' זכרה את שמות כל הילדים. שבוע לאחר-מכן, אמי הגיעה לאי יחד עם בתי וארוסה. המפגשים עם חברותיה היו מרגשים ביותר. בשנת 2011, הבאתי את דודי הרצל לביתה של 'לאמבריני'. בשנת 2016, הגענו לביקור עם בתנו, חתננו והנכדים, לא היה קץ לאושרן של האחיות, ולאושרנו.

בהחלט לא. איני סבורה כך. אני חושבת שנעשים מאמצים אדירים להנחלת מורשת השואה והגבורה בקרב בני-הנוער. אולם, מקננות בי תהיות מה לגבי הילדים הרכים: נושא השואה מאוד קשה להכלה. אני חושבת שצריך לחשוף את הילדים הרכים לנקודות האור – גם אם הן היו מועטות עד מאוד. נקודות האור ייצגו את הטוב, האנושיות, החמלה. חשוב שיצמחו באמונה שנקודות האור קיימות, וניתן, בידיהם, להגדילן ולהרבותן. לגבי גילאים בוגרים יותר: חשוב להרחיב ולהעמיק יותר בתולדות שואת יהדות יוון, ש-90% ממנה נכרתו בשואה. כמו-כן, מאוד משמעותי, בעיניי, להפיק את לקחי השואה, ביניהם: חיזוק הקשר בין העם היהודי לארצנו האחת והיחידה, הרחבת המודעות והעמקתה לסכנות בגילויי גזענות כלפי "האחר", סובלנות וכבוד כלפי כל המגוון האנושי החי בקרבנו, הפסקת מכירת כלי נשק למדינות המבצעות רצח עם, ועוד.

החוק הפולני החדש מזעזע. זכורני, עוד משנתי הראשונה בגן יבנה, שאחת מעמיתותיי בבית-הספר סיפרה איך אחי אמה הצעיר נמלט מציפורני הנאצים בפולין, למצוא מפלט בקרב הפרטיזנים ולהצטרף ללחימה עמם נגד הנאצים. אולם, הפרטיזנים הפולנים רצחו אותו בדם קר. הגורל שלו היה כה מנוגד לגורלו של אבי, שנמלט מציפורני הנאצים, והצטרף לכוחות הפרטיזנים היווניים שקיבלו אותו, ואת חבריו היהודים, בזרועות פתוחות. לא רק מדינת ישראל, אלא כל המדינות שלחמו נגד הנאצים - צריכות לחבור יחדיו - על-מנת להתקומם כנגד החוק הזה. כמו-כן, אני זוכרת היטב את סיפוריהם מקפיאי הדם של חסידי אומות העולם שבחרו לחיות בארצנו (בדרך-כלל בעקבות אהבה ליהודים אותם הצילו) אשר פחדו פחד מוות ממלשינים פולנים.

• עם איזה גיבור ספרותי את מזדהה במיוחד? ראול ולנברג בספרו של ג'ון בירמן Righteous Gentile: The Story of Raoul Wallenberg, Missing Hero of the Holocaust

• איזה ספר חשוב, לדעתך, לא תורגם עדיין לעברית? תולדות יהודי זקינטוס, מאת סמואל ארמנדו מורדו. כמו-כן, יצא לאור באחרונה ביוון ספר חדש, מאת חוקר יווני (לא יהודי), על שואת יהודי יוון. עדיין לא הגיע לידיי, אבל קראתי ביקורות מאוד טובות עליו בעיתונות היוונית.

• מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך לידך בבית קפה? הרצל, ראול ולנברג, אלי ויזל, מרטין לותר קינג, שמעון פרס, הרב קוק, שאול טשרניחובסקי, זלדה, הלן קלר, אלביס, נדב אייל, גל גדות.

• מהו הספר האחרון שקראת, שהותיר בך את רישומו? "לבד בברלין" מאת הנס פאלדה; ספר השירה של ניצול השואה יעקב ברזילי - "אוטובוס הזמן".

• מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי-הספר בישראל? מוסיפה שיעור אחד לפחות בכתיבה יצירתית לתלמידים.

• ציטוט מספר כלשהו שזכור לך במיוחד. ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת. שאול טשרניחובסקי, "שחקי שחקי על חלומות", "כי עוד אאמין גם באדם - גם ברוחו – רוחו עז".