בנתיבי נמושות ומניפולטורים

בקונטקסט של מאמר זה, "נמושה" הוא מי שחסר כבוד עצמי או שרמת הכבוד העצמי שלו ניתנת לגילוי רק באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני. כבוד עצמי איננו "ערך עליון", אלא חלק מפרופיל האישיות של הפרט. אדם ללא כבוד עצמי, בתפישה האינסטינקטיבית של זולתו, הוא "אדם חסר" או "פחות-ערך". בהוויה התרבותית בה אנו חיים, כבוד עצמי הוא ערך שכיח ובתרבויות רבות חשוב ומהותי. כך בפן האישי וכך גם בפן הקבוצתי, הלאומי או אחר. כאשר יחיד שנתפש כחסר כבוד עצמי, נחשב על-ידי הזולת כ"אדם חסר", קל וחומר שזה המצב גם ברמת ההתייחסות הקבוצתית. לצורך דיון זה אין חשיבות לסיבה המייחסת ערך לכבוד העצמי, אלא לעצם העובדה שהזולת מבין ומעריך שכבוד עצמי אצל הניצב מולו הוא ערך שיש להתחשב בו; אי-התחשבות עשויה לעורר ריאקציה או תגמול הולם. בהגדרה שאני מציע למושג "כבוד עצמי" נכללים שלושה קריטריונים: תחושת ערך עצמי מובנית בפרופיל האישיות; מודעות לשוויון המעמד והזכויות של כל פרט בחברה לאלה של הפרטים האחרים בה; מינימום סובלנות לכל ניסיון להכחיש או לפגוע בערכים אלה על-ידי אחרים, בדיבור או במעשה. רוח ההגדרה ברמת היחיד, מוליכה להרחבה דומה ברמה הקבוצתית, כאשר הפרמטרים האישיים מוחלפים במקביליהם הקבוצתיים. רמה קבוצתית היא כל מסגרת חברתית שבה שני משתתפים או יותר.

החלטת מועצת זכויות האדם של האו"ם

נדרשתי לנושא זה לאחר שקראתי בעיתונות הבוקר מספר התייחסויות של כתבים, פובליציסטים ובעלי דעה, לסוגיות שעלו על סדר היום בימים אלה ממש. נושא ראשון שאתייחס אליו הוא ההחלטות האחרונות של מועצת זכויות האדם של האו"ם, בהן שוב גונתה ישראל באופן סיטונאי, בחמישה נושאים הנוגעים לסכסוך הישראלי-פלשתיני. התרגלנו להיות מיעוט באו"ם ובמוסדותיו ועל בסיס זה לספוג כמדינה עלבונות, שמקורם בפוליטיזציה הבלתי-סבירה בעליל של תהליכי קבה"ח באו"ם. ארגון בינ"ל זה מתיימר להיות דמוקרטי (מקבל החלטות ברוב קולות בעלי זכות ההצבעה), אבל טכניקה לבדה איננה מספיקה. החלטותיו שרירותיות ונעדרות בסיס עובדתי או קריטריוני החלטה מוסכמים. לפיכך, הן פורמליות-פרונטליות שרירותיות ומצוצות מן האצבע. ריבוי החלטות מסוג זה, הופכות את הארגון לחסר ערך ומיותר ואת החברות בו לחסרת ערך ותכלית. המקרה החוזר מהשבוע האחרון, מעלה מחדש את הדיון בשאלה: כיצד ראוי לישראל להגיב? מועצת זכויות האדם של האו"ם איננה המוסד היחיד המסונף לאו"ם, שבו קיימת התופעה הנ"ל. ראינו אותה בארגוני-משנה אחרים דוגמת אונסקו. אכן, לפני מספר חודשים, בין היתר בתמיכת ארה"ב, הודיעה ישראל על פרישתה מ"אונסקו", בדיוק על-רקע דומה. ככלל התנהגות נכון, במיוחד במוסד דוגמת האו"ם, אני דוגל באקטיביזם של שמירה על הזכויות והדימוי של מדינת-ישראל. ההחלטה בנושא "אונסקו" אינה צריכה להיות פעולה חד-פעמית, אלא לשקף תקדים למדיניות לאומית. אני מדגיש את אלמנט המדיניות, בכדי להבדיל זאת מ"תגובת בטן". העיקרון של מדיניות הוא שבנסיבות דומות או לצרכים דומים - אופי התגובה זהה. אופי התגובה אך לא בהכרח כל מרכיביה, אופן ועיתוי הפעלתה. את אלה חייבת ישראל להוציא לפועל בשיקול דעת פרטני, כך שישרתו אותה היטב. אין הכוונה כאן להתחמק מעשייה בכפל-לשון; ההפך הוא הנכון. בשום מקרה אין להתחמק מתגובה (להבדיל מהבלגה זמנית), אלא להפעיל תגובה מושכלת, לרבות שיתופי-פעולה עם מדינות נוספות, בכדי למצות ולמקסם את האפקט שייווצר. חלק מהמגיבים שאת התייחסויותיהם קראתי בכתובים, נמנים, להבנתי, על אלה שאינם מחשיבים או לחלופין מזלזלים בשימור ערכו של הכבוד העצמי של המדינה (אך בדרך כלל מקפידים מאוד כאשר הדברים נוגעים לכבוד העצמי שלהם). הללו ממליצים גם במקרה האחרון להבליג ולהישאר חברים במועצה ולפעול מתוך ארגון האו"ם ובתוכו לשינוי הדברים. הערכתם השגויה היא שמתוך הארגון ישמע קולנו ויתייחסו לדברינו ביתר דרך ארץ; בניסיון העבר אין שום תימוכין לטיעונים אלה. טיעון חוזר אחר הוא שאם נצא, אפשר שנתקשה לחזור אליו מאוחר יותר, כשנרצה בכך. גם לכך אין תימוכין "היסטוריים". תגובה זו לא תהיה שלימה ללא אזכור התנהלות התקשורת הישראלית בסוגיות אלה. נראה שכבוד עצמי וסולידריות ישראלית, אצל חלק מהתקשורת שלנו, הוא מיצרך מיותר ולעיתים אפילו פסול. במקום שהתקשורת תגבה ותחזק את הציבור והממשלה למחות ולפעול נגד האפליה השקרית והמתמשכת של האו"ם ומוסדותיו כלפי מדינת-ישראל, בהיותה לעומתית, היא משתמשת בכל אירוע "כהזדמנות" לנגח פוליטי את הממשלה. זאת היא עושה בין היתר על-ידי הצגת סיפור האירועים ברוח נכאים, כ"אירוע קשה לישראל".¹ בראייה "גלותית" שעל גבול השמחה לאיד. עצם העובדה שניתן לקשר את ישראל לגינוי מצד מוסד-משנה הזוי של האו"ם, הוא לדידה של "תקשורת הנכאים", "ביקורת לגיטימית של "העולם הנאור". למקרא הדברים קשה לפעמים לקבוע את מי ומה באמת מייצגת התקשורת שלנו; על מידת חוסר-האוביקטיביות והפטריוטיות של רובה, למד הציבור כבר מזמן ודעתו עליה הולכת מדחי אל דחי.

מסתנני אפריקה

את התייחסות המדינה לכ-60 אלף מסתנני אפריקה שהגיעו לכאן בניגוד לחוק, אני משייך לאותה מחלה של חוסר כבוד עצמי בצרוף חוסר אחריות לאומית. זו גוררת בעיקר אנשי שמאל, שאוטופיה היא קו-מנחה טיפוסי להתייחסותם למציאות, לנהל כל שיח ציבורי כג'יהאד, המבקש לכפות דעת מיעוט שלהם על הציבור והממשלה. האמצעים והשיטות דומים: הפגנות מיעוט שעושות רעש רב. מבול של פרסומים בתקשורת בכלל ובתקשורת החברתית בפרט, במימון אינטרסנטים זרים, שמטרתו ליצור אווירה ודימוי של "רוב בדעת קהל" שאוהד את רעיונותיהם ומסריהם. הפעילות הציבורית מלווה במבול של סיסמאות סרק שאולות ממציאות אחרת (דוגמת השואה) ו"מותאמות" התאמה מלאכותית לנושא האקטואלי. בשולי אלה פועלות "פלוגות של מגויסים" בעלי מכנה משותף אידיאולוגי קיצוני, שהם מיעוט מבוטל בציבור, אבל מתמחים בהתשה פסיכולוגית כתחליף לשכנוע. טכניקות כפיה והולכת שולל אלה, מצדיקות דיון נפרד, מפני שהן שכיחות, מגוונות ומוחלות על תחומי חיים רבים ושונים - ביסודו של דבר מדובר בפרברסיה שיטתית של הדמוקרטיה. על-ידי החלפת הדמוקרטיה הפרלמנטרית ב"דיקטטורה של הרחוב" תחת מעטה סיסמת "חופש הביטוי" כשיטה, מנסים חוגים אנרכיסטיים אלה לנהל את המדינה גם באמצעות מניפולציות משפטיות בנושאים פוליטיים, דוגמת השליטה בשטחי איו"ש. בנושא מסתנני אפריקה, בא מגוון השיטות הללו לידי ביטוי בצורה בולטת במיוחד. בהפגנה האחרונה בכיכר רבין, בשבת 24.3.18, חזרה התמונה על עצמה. הפעם, בכדי להעצים את מלאכת הרמייה, גויסו רבים מהמסתננים להשתתף בהפגנה ודומה שקרוב למחצית משתתפיה היו מחוג "בעלי העניין" הישירים. אני רואה טעם לפגם בכך שמסתננים בלתי-חוקיים שרובם בחזקת עבריינים, משתתפים בעצרת אזרחית יהיה נושאה אשר יהיה - שמורים להם זכויות האדם הפרטיות שלהם, אבל אין להם שום זכות אזרחית להשפיע על מדיניותה של מדינה, שבה הם אורחים בלתי-קרואים, שאפילו אינם תושבים קבועים. התקשורת הישראלית נפלה שוב וברצון למלכודת וסיקרה בשקיקה את האירוע, כשהיא מספקת במה עתירת המולה לדוברים והערכות מוגזמות למספר המשתתפים בה. לא מצאתי דבר מהותי אחד בכל מה שנאמר בעצרת זו, שלא נאמר בנושא כבר קודם בעצרות, בכנסים, בראיונות עיתונאיים, בתקשורת, בבתי המשפט, בממשלה ובכנסת. התקבלו כבר החלטות מהחלטות שונות בנושא זה בכל המסגרות הרלוונטיות ולאחר כל המבחנים התבררו שלוש עובדות: א. מרבית המסתננים הינם מבקשי עבודה ולא פליטים. ב. המדינה הסכימה להניח לפליטי-מלחמה ורדיפות פוליטיות להישאר כאן כתושבים, כל עוד ירצו בכך ויתנהגו בהתאם לחוק. ג. יש פתרון חלופי לכל המסתננים, העומד בקריטריונים המשפטיים המחייבים על-פי החוק הבינלאומי, במדינה שלישית, שמוכנה לקלוט אותם בתנאים סבירים וללא סכנת חיים. מארגני העצרת, בשילוב עם המסתננים עצמם, פסלו עקרונות אלה משיקולים שלהם וניסו בפעם העשירית, לפחות, לכפות עצמם על המדינה ואזרחיה. הגיע הזמן לומר להם - "עד כאן"! ולהחיש את תהליכי הגירוש. לנוכח החתרנות המזיקה של המסתננים ותומכיהם המעטים, זירוז סיום הפרשה הוא הדרך האפקטיבית ביותר להורידה מסדר היום ובה בשעה לשדר לכול: מדיניות, נחישות ודרישה לדרך-ארץ כלפי ריבונותה והחלטות מוסדותיה. כשם שהחלטות מועצת זכויות האדם של האו"ם משקפות "עליהום" טיפוסי על המדינה, שאין לו יסוד במציאות, גם ה"עליהום" הפנימי של השמאל הקיצוני עם שותפיו הבלתי-קרואים, משקף אותה גישה ואותו הלך רוח. הסיסמאות ההומניסטיות אינן יותר מזריית חול בעיניי הציבור. ישראל כמדינה חדשה המעצבת את קריטריוני הקיום שלה בג'ונגל הבינלאומי, חייבת לשמור על זכויותיה וחוקיה גם כשהדבר "לא נוח". העובדה "שנרדמה בשמירה" כאשר החלה ההסתערות האפריקנית עלינו לפני כ-5 שנים, אינה מחייבת אותנו להמשיך בעצימת עיניים. מול אורחים בלתי-קרואים ומזיקים מבית, דרושה יד-חזקה ומדיניות הגירה ברורה. אין כמו כישלון הטיפול בהם כגורם שעשוי להפוך את אירוע ההגירה הכפוי שנבלם, למבול הגירה חדש; ואולי זו מטרתם... לסיכום: הכבוד העצמי של מדינה הוא חלק מהדנ"א הפוליטי, הלאומי והבינלאומי שלה וקובע את היחס אליה מצד אזרחיה וגם מצד מדינות ואנשים אחרים. שנת ה- 70 למדינת-ישראל, היא נקודת ציון טובה בזמן, על-מנת לגבש, לעצב ולהפעיל בהקשר זה שינוי תחושה ועמדה, כחלק משיקולי המדיניות הלאומית הכוללת. לשינוי כזה תהיה השפעה גם בסוגיות הפתוחות של הסכסוך הישראלי-ערבי, כאשר הערבים יבינו שמשמעות ההדדיות בפתרון עתידי היא גם הכבוד הישראלי מול הכבוד הערבי.