פרשת השבוע נקראת למחרת יום טוב שביעי של פסח, באסרו חג. בשנים קודמות כשהייתה קביעות כזאת דיברנו על הקשר בין סיום הפסח ביום השביעי והמסר של הפרשה המתחילה בפסוק (ויקרא ט): [א] וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. באופן כללי הסברנו שמספר שבע מייצג את הקדושה שבתוך הטבע, בתוך המסגרת בעוד שמספר שמונה מבטא את השאיפה אל מה שמעל הטבע, פריצת המסגרת בשאיפה אל האינסוף. השאיפה הזאת טבועה בכל יהודי; צריכים להיות מודעים לה ואף לבטא אותה באופן מעשי בחיי היום יום, אבל לא להיסחף יותר מדי, לא לאבד קשר עם המציאות. צריכים לחתור אל השמונה ולמעלה יותר, אבל בלי לאבד קשר עם המסגרת שמבטא המספר שבע.
פרשת השבוע ממחישה לנו רעיון זה בסיפור הבא (פרק י): [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. הרגישו שהמסגרת קטנה עליהם, לוחצת, אז בלי תיאום או תכנון מראש הם פשוט קמו ופרצו אותה. אומנם כלפי מעלה, בשאיפה אל האינסוף, אבל דוקא משום כך זה לא רצוי ואף מסוכן. והתוצאה מוכיחה: [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. בני אהרן היו במדרגה רוחנית גבוהה מאד, מדרגה שבה חוויות רוחניות נעלות היו תדירות אצלם, אבל הם רצו יותר, רצו להתאחד עם האינסוף. זה מה שהניע אותם לפעול כפי שפעלו וזה מה שהביא עליהם את סופם, פריצת המסגרת שלא על-פי הכללים.
חג הפסח כולו מבטא שאיפה אל האינסוף, אל הגאולה האמיתית והשלמה שמהותה היא גילוי של האינסוף בתוך המסגרת. כמו שהבאנו בעבר מדברי כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שגאולה זה גילוי הא' (אלופו של עולם) בתוך הגולה. והנה במהלך החג הזה נחשפנו למציאות עמוסת ניגודים לעיפה. לא שנוצר פה דבר חדש אלא שנחשפה הניגודיות במציאות שבה אנו חיים; מצד אחד מדינה שאמורה להיות יהודית, שיהודים אמורים לחיות בה בביטחון של בעל בית בביתו, לחוות משהו מעין גאולה, ומצד שני מאמץ מכוון לבטל את יהדותה של המדינה וממילא גם לערער את ביטחון תושביה. כאמור, זה לא מצב חדש שנוצר כעת, זו מציאות מתמשכת שהשבוע הגיעה לחשיפה מלאה.
לקראת הכרעה
חשיפת המציאות הזאת דווקא בשבוע של חג הפסח שבסופו קוראים את סיפור קריעת ים סוף - כולל השירה שנאמרה בעקבותיו - ומיד לאחריו קוראים בתורה את פרשת שמיני, כמו מסמנת לנו את היעד שאליו עלינו לחתור ואת הדרך שבה עלינו ללכת כדי להגיע אל היעד הזה. אמרנו חשיפה והמשמעות היא שמדובר בפעילות שנמשכת כבר שנים רבות והטיפול בה הוזנח קשות לאורך השנים. לא זו בלבד אלא שהממסד עצמו, זה שכעת נפגע ישירות מפעילותם של האירגונים, עודד את פעילותם ואף ממשיך לעודד בדרכים שונות. גם הרעיונות שעלו בימים אלו להצרת צעדיהם של אירגונים אלו אינו מתמודד עם העובדה ששליחיהם מצויים בכל מערכות השלטון ובעיקר במערכת המשפטית.
כך יוצא שהממשלה מחליטה על קו מסוים בהתאם למדיניותה המוצהרת אבל בפועל מבוצעת מדיניות שונה ואף מנוגדת. כי לפקידים שאמורים להיות אמונים על ביצוע החלטות הממשלה והכנסת יש מדיניות משלהם, מדיניות המוכתבת על-ידי הקרן לישראל חדשה וגרורותיה. ודומה כי ההשפעה שלהם חורגת הרבה מעבר למספרם או לנוכחותם בפועל, שכן שלוחי הקרן פעילים מאוד בחינוך חיילי צה"ל ובעיקר קציניו, עובדה שיכולה להציע התחלה של הסבר לעובדה שחיילי צה"ל אינם מורשים להגיב על התגרויות בוטות המופעלות נגדם, כולל על זריקת אבנים המסכנות את חייהם. והרי ברור שנוכחותם ופעילותם בקרב חיילי צה"ל וקציניו אינה יכולה להתקיים בלי אישור הדרג המדיני.
אז איך בדיוק תועיל ועדת חקירה פרלמנטרית להצרת צעדי הקרן ההרסנית, אם לא פועלים במקביל לנטרל את ההשפעה שיש לה באמצעות שלוחיה השתולים ברשויות השלטון השונות? ותסלחו לי על ההעזה, אבל דומני כי זה ההסבר הכי סביר לעובדה שהמחלקה היהודית בשב"כ עסוקה כל הימים ברדיפת נערי הגבעות "המסוכנים למדינה". פשוט, נערים אלו אוהבי עמם וארצם, מבטאים את הניגוד המוחלט לשאיפותיהם של הקרן ההרסנית ושל אלה שהושפעו על ידה. אז אם מחליטים על שינוי, ואין ברירה, חייבים לעשות שינוי, פה זה צריך להתחיל, בהפסקה מוחלטת של רדיפת יהודים מצד אחד ואימוץ ביטויים של יחס חיובי ליהודים שאוהבים את יהדותם ואת ארצם.
