שבועיים ברצף עסוקה דעת הקהל בעולם, בעיקר אותו חלק בה שממנו איכפת לנו יותר, בנזיפה לישראל, או למצער: בתהייה נוזפת על מה שישראל עושה על גבול עזה. שר הביטחון צודק כאשר הוא מתלונן על כך שאותה דעת קהל מתעלמת באופן קבוע מאירועים חמורים בהרבה, כמו רצח העם בסוריה או הרעבה המונית בתימן, שלא לדבר על דיכוי זכויות אדם באירן ועוד כהנה וכהנה. אבל זה שהוא צודק לא משנה את העובדה שהחמאס והפלשתינים מצליחים, ואין זו הפעם הראשונה שזה קורה, לקבוע את הנָרָאטֽיב ואת סדר היום של התקשורת והפוליטיקה העולמית. ומבחינה זאת, כל התלונות על צביעות העולם אינן אלא זריית חול בעיני הבריות כאן וניסיון להתחמק מאחריות על כשלון הממשלה לייצר מדיניות שתצליח ליצור אצל העולם אהדה, או לפחות הבנה, לענייננו.
למרות שישראל עזבה את עזה לפני למעלה מעשור, הפלשתינים הצליחו לטבוע את מטבע הלשון "הכלא הגדול בעולם" כמה שמתאר את המצב בעזה ולצייר את ישראל כְּרָב-הַסוֺהַרֽים שנעל את השערים והשליך את המפתחות לכל הרוחות. ישראל, צריך לומר, סייעה לכך כאשר אף-פעם לא הזכירה לעולם כי לעזה יש גם שער נוסף לעזה, למצרים, במעבר רפיח. ישראל ממשיכה להיחשב כאשמה עיקרית בכך שעזה הייתה לכלא כי ישראל היא זו שאינה מתירה תנועה חופשית מישראל ואליה - מבחינתה בצדק, מחשש שמא זה יאפשר לחמאס להכניס לשטחה של עזה עוד אמצעי לחימה ולחזק את תשתיות הטרור שגם כך אינן מעטות.
במסגרת זאת, ישראל מקפידה על גבול סגור והיא מנסה לסגור אותו עוד יותר באמצעים טכנולוגיים משוכללים כאשר בכל אותו זמן היא מניחה, בפיקוח, לסחורות ולציוד
הומניטרי לעבור אל תוך הרצועה והיא אף מתירה לעיתים לאזרחי עזה להיכנס לשטחה כאשר צורך הומניטרי מתעורר. איש בעולם אינו מוחא כפיים על כך שכן לחלק ניכר מן העולם זה ממש לא משנה ואילו עבור אותו חלק שבעיני ישראל הוא יותר רלוונטי - המערב - זו הינה ההתנהגות הבסיסית הנכונה ולפיכך אין מקום לתשואות בגללה. מבחינת המערב, זו הינה ההתנהגות היחידה המקובלת ואם כבר - יש להוסיף עליה מחוות.
אבל עתה, החמאס החליט על אופנסיבה חדשה. מצעד השיבה הם קוראים לזה. לכאורה, התגודדות של אזרחים בקרבה אינטימית אל גדר הגבול להפגנת כוח אזרחית, לכאורה, המוחה על תנאי הקיום העלובים השוררים בעזה. ישראל הזהירה שהיא רואה בכך איום והתגרות אבל מבחינת העולם ההתייחסות היא כאל מחאה אזרחית.
אין מדיניות חוץ
השבוע הראשון של מצעד השיבה נגמר עם הרוגים ופצועים, מה שעורר, כמובן, מחאה לא רק אצל הפלשתינים, אלא, מה שאולי הוא חשוב יותר, אצל מדינות המערב. ואז בא השבוע השני וגם הוא הסתיים בהרוגים ופצועים כאשר ביניהם גם עיתונאי. הן בשבוע הראשון, הן בשבוע השני, לא רק שאיש מהמפגינים לא חדר לשטחה הריבוני של ישראל אלא שנראה כי מצב כזה אף לא היה קרוב להתרחשות. והנה, הממשלה ממשיכה לתבוע מהצבא לירות במי שנדמה כי אולי יש לו כוונה לבצע פעולת טרור או לחדור אל-מעבר לגדר. שר הביטחון והממשלה מצדיקים את הירי בכך שהוא מונע חדירה של מפגינים - טרוריסטים או אחרים - אל שטח ישראל. אולם, אם מניעת חדירת מסתננים וגניבת גבול על-ידי עזתים היא טענה שאותה אפשר להצדיק בכל פורום - ובעיקר במערב - הרי כאשר יורים במי שנמצא במרחק מן הגדר נראה לעולם כי היורים הם תאבי ירי או מה שגרוע מכך - שיש הנחייה של הממשלה לירות כדי להרוג בלי קשר לאיום ממשי כלשהו. העולם מצפה מהכוח החזק יותר כי יגדיל את טווח נטילת הסיכון וכי יגיב אך ורק כאשר נוצר מגע בגדר. רק באופן הזה תוכל ישראל להצטייר לא כבריון שכונתי השולח את חייליו לירות במה שמצטייר בעולם כמפגינים לגיטימיים, אלא כמדינה שעומדת על המשמר ומקפידה להגיב אך ורק כאשר קיימת סכנה ברורה ומיידית לחילול גבולותיה.
נכון שלישראל, כפי שאמר מזמן
הנרי קיסינג'ר, אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים ושופרות התעמולה הממשלתיים שבים וטוענים בכל ערוצי התקשורת הישראלים, לא הזרים, כי שם פשוט לא מאמינים להם או לא יכולים לקחת אותם ברצינות, כי הנה אנחנו מצליחים למנוע הסתננות וכי אנחנו צודקים והעולם צבוע כי הוא לא מדבר על העוולות האחרות בעולם: סוריה, תימן, אירן ועוד. אבל העובדה היא שלפחות לגבי אותו חלק בעולם שאליו אנחנו שואפים לְהֽידָמוֺת זה איננו מספיק. כדי לקבל את הבנת המערב עלינו להתייחס לנקודות נוספות ובעיקר לבעיות ההומניטריות של עזה. בדיוק משום כך חשוב להבין שכדי לבודד את החמאס, האינטרס הישראלי הוא להפריד בין עזה ובין הגדה. זה גם יאפשר להדגיש את הסמיכות בין עזה ובין מצרים ולהראות את החשיבות והצורך באחריות מצרית גדולה יותר וישירה לכל הקשור לעזה.
יתרה מכך, כדי לבסס טענות כלפי החמאס לעניין השימוש בכספי סיוע לחימוש ולבניית מנהרות במקום שיפנה את מה שנשאר מהכספים שאוספות המדינות התורמות לטובת עזה צריך להכיר במציאות המלמדת כי הכספים הללו עוברים כרגע דרך המסננת של אבו-מאזן שכנראה נוטל, הוא או מקורביו, מעשר מהם. רק על-ידי הפרדה סופית ומוחלטת בין עזה והחמאס השולט בה לבין הרשות של אבו-מאזן אפשר יהיה לגרום לכספים הללו להיות באמת מופנים לפיתוח ושיפור מצבם של ההמונים. רק כך אפשר יהיה לנטרל את יכולתו של החמאס להסיט את הטענות אל עבר הרשות הפלשתינית של אבו-מאזן ולפטור את עצמו מאחריות ובהזדמנות זאת להאשים את ישראל ואת הרשות באחריות למצב. יתרה מכך, רק באמצעות הכרה בעזה כְּיֵישׁוּת מדינתית העומדת בפני עצמה, אפשר יהיה לחבר אליה, ולו ברמת האחריות, את מצרים. אולי אז גם אפשר יהיה להטות את מבטו של העולם המערבי לצרות האחרות של המזרח-התיכון: סוריה, תימן ואולי גם אירן.
