ביחסיה עם הפלשתינים ישראל נמצאת שוב בנקודת מבחן. הפלשתינים (בעיקר חמאס, מארגן המבחן), מכנים אותה "צעדת השיבה". בנקודה זו שוב מתפצלת הדרך הפוליטית אסטרטגית לשני כיוונים: איום באסקלציה שיכניע את ישראל או שיבה ודרדור
לאחור של מחוללי האירוע ויוזמיו. דרך "ממוזלגת" זו מאפיינת את מערכת היחסים בין התנועה הלאומית היהודית לתנועה הלאומית הערבית מאז תחילת המאה ה-20. היא משקפת מלחמת התשה א-סימטרית בשלבים, שצמוד אליה מבחן רצונות של העמים המעורבים, אשר יקבע את התוצאה הסופית של המאבק.
דומה שנקודה זו בזמן היא הזדמנות לשנות שיטה ומגמה בתהליך שהוא כבר בן למעלה מ-100 שנים. על ישראל לומר במפורש שעזה לא תחובר "לעולם" לאיו"ש ולא תהיה שיבה למדינת ישראל בשום צורה שהיא. תושביה עומדים עתה בגפם בפני גורלם והם שיקבעוהו בהתנהלותם. הברירה היא שלום, שביתת נשק או המשך שחיקה מואץ. הסכם שביתת נשק מלא לרבות ערבויות מימוש, הוא דרישת המינימום בכדי שישראל תשנה את מדיניותה כלפי הרצועה ותרתם באופן נמרץ לשיקומה ולשיפור החיים בה. בהסכם הכולל התחייבות והסדרים אמינים, ניתן יהיה לפתוח את הרצועה לתנועה שתהיה בתחילה מבוקרת ועם התייצבות היחסים חופשית למעשה.
תהליך כזה יוכל לכלול את חמאס אם ייטוש את דרך האלימות, או שיבוסס על שלטון עצמי של תושבי הרצועה, ללא חמאס - לשיקול התושבים. כל עוד יימשך המצב הקיים וחמאס ימשיך לאיים על ישראל בתמיכתם, לתקוף אותה מפעם לפעם, להתחבר לאויביה במטרה לשפר יכולותיו הצבאיות לקראת עימות גדול נוסף, תחריף ישראל את צעדי ההגבלה והלחץ על הרצועה, והברירה היחידה על-מנת להשתחרר מכך, תהיה הגירה מרצון ממנה.
את הצעדים מול הרצועה יש לחלק לשתי קבוצות: אסטרטגיים ומתודיים ואופרטיביים שוטפים.
אסטרטגיים ומתודיים -
על-רקע ההתמוטטות החוזרת ונשנית של הסדרי השיתוף והשליטה של הרשות על הרצועה וחמאס, צריכה ישראל להכריז על ניתוק הקשר מבחינתה בין שני הגורמים איו"ש ועזה, ועל התייחסות פוליטית ומתודית נפרדת לשניים. מרגע שתציג בפניהם את החלופות הנ"ל אל לישראל להסתנוור מסיפורי הבדים על המצב הקשה של תושבי הרצועה - זו בחירתם.
ניתן ורצוי לרתום את מצרים למהלך ולשלבה בו אולם אין לראות בכך תנאי הכרחי. הברירה תהיה קצובה בזמן ועוצמת הלחץ הישראלי תלך ותגבר ככל שיחלוף הזמן ללא שינוי מהותי במצב, לרבות בנושא הגבלת פעילות אונרא וארגוני סיוע חיצוניים אחרים. ישראל צריכה לעבור משיטת "הכלה" לשיטת "שחיקה", שתנצל את האפקטים המצטברים של 10 שנות מצור ועימותים לסירוגין.
בפעילות ההרתעה וההתשה צריכה ישראל לשים דגש לא רק על מניעה אלא במיוחד על שיבוש תכנונים של החמאס. אין ספק שגילוי והשמדת המנהרות לאחרונה, היווה מסר אפקטיבי לחמאס. אפקט דומה היה גם להכנסתה לשימוש מבצעי של מערכת "כיפת ברזל", ששיבשה את יעילות ירי הטילים של חמאס. דוגמאות אלה ואחרות מעידות על הדרך הנכונה ל"חשבון הנפש" הדרוש. מסלול זה עשוי לעבור דרך עימות נוסף מסוג "צוק איתן". אין להירתע מכך, אם הכוונה האמיתית היא להפסיק את השחיקה ההדדית ולעצב לה דרך חלופית, ברת-ביצוע ונוחה יותר לישראל.
מדיניות זו יש לגבות בשינויי חקיקה מזורזים, שינטרלו פעילות שיבוש מצד גורמים המתנגדים לה. כבר במהלך העימותים הקרובים שמתכנן חמאס, יש לפרסם את שינוי הגישה הישראלית; תגובת הציבור הפלשתיני תהיה מבחן ראשון באשר לאן מועדות פניו. אי-הענות להפגנות הפרובוקטיביות ליד הגדרות, תהיה התחלה טובה.
