חמש עשרה שנה חלפו, מאז פלישת ארה"ב לעירק, למיגור משטרו של
סדאם חוסיין. מלחמה עקובה מדם ולאחריה המלחמה האכזרית עם דאעש. עתה, מנסה עירק להתאושש, להיבנות ולבנות גשרים של שלום פנימי וחיצוני.
האמנם?
עד שנת 2014 הייתה סכנה מוחשית שדאעש ישתלט גם על בגדד בירת עירק. לא מעט עירקים לחמו, מעל לשלוש שנים וחצי, לסלֵּק את עקבותיה של החליפות האיסלאמית, שאמורה הייתה להתחַדֵּש באזור, כאימפריה שתשיב לאיסלאם הסוּנִּי את גדולתו כבעבר.
דאעש כמעט הצליחה בשאיפתה זו, לולא נחישותו של הצבא העירקי שנסתייע בצבאות של מדינות אחרות לדכא את ההשתלטות, עם קואליציה כמעט בינלאומית. ואכן, הצבא העירקי כבש מחדש את מוצול, העיר השנייה בגודלה בעירק ושיחרר את תושביה מן הַשֵּבִי של דאעש. זהו הניצחון הגדול הראשון של הצבא העירקי, מאז פלישת ארה"ב לעירק, לסילוק הדיקטטור סדאם חוסיין ב-2003.
עתה, ראש הממשלה הנוכחי חַיְדָר גַ'וָּאד קָאד'וּם אֶל עִבָּאדִי, יליד 1952, פוליטיקאי, שבעבר שימש כדובר מפלגת הַדַּעְוָה השיעית, מהנדס אלקטרוניקה בהשכלתו, נוהג לדַבֵּר לעניין, בגובה העיניים, ללא התלהמות מיותרת, בסגנון שקול וריאלי. הרי האיש בילה יותר מעשרים שנה, בגולה, וחי בלונדון כאשר צדאם שלט בעירק. הוא שב למולדתו ב-2003 עם פלישת ארה"ב לעירק, מנסה עתה, כראש ממשלת עירק, לשקם את עירק ולהובילה לשגשוג לאחר שנים של הרג, הרס, קטל ומלחמות עקובות מדם.
כל תוכניותיו ורצונו, לבסס את הדמוקרטיה, עם רוב האוכלוסייה המוסלמית המהווה כ-95% מן העם העירקי, עִם השיעים המהווים כ-65% מהאוכלוסייה, הסונים המהווים כ-35% והקורדים האוטונומיים, השואפים לעצמאות, לצד מיעוטים אתניים אחרים: אשוּרים, טורקמניים, פרסים, ארמנים, יזדים, צבָּאים ונוצרים. פעם חיו מעל למאה ועשרים אלף יהודים בעירק, אך היא התייתמה מהם, בשנות החמישים ויתרתם בשנות השבעים.
ללא כבוד
ראש ממשלת עירק אל עבאדי, גורס ובצדק, שלאחר שעירק הקריבה מיטב בניה במלחמות, עתה פניה מופנים לשיקום ובניית תשתיות, לעתיד טוב יותר לאזרחיהָ, כאשר השיעים נתמכים על-ידי אירן, והסונים על-ידי סעודיה והקורדים השואפים לעצמאות.
אם עירק תצליח, לְאַחוֹת את הקרעים הפנימיים שלהּ, ותְתַפְקֵד כדמוקרטיה מתוקנת ללא שחיתות ותוך כיבוד זכויות האזרח, ללא הבדל מין, דת ודעה, תוך הפרדת רשויות והפרדת הדת מהמדינה, אזי, עתידה היא לשמש דוגמה למדינות המזרח התיכון, ואם חלילה לא, אז תמשיך לדַשְׁדֵש ביריבוּיוֹת ובאי יציבות ושיקומה יתעכב. שהרי יריבוּיוֹת ומלחמות גורמות לחללים. רק ארצות הברית במלחמתה עם סדאם שלְמָה בלא פחות מ-4,500 נפשות כאשר עירק הקריבה כ-460 אלף נפש, מלבד הַגְבָרַת הקֶּרע בין חלקי אוכלוסייתה ואובדן יתרונותיה הכלכליים.
הצבא העירקי הסוני של סדאם פורק, ורבים, שנחשבו בזמנו של סדאם כמלח הארץ – שליטים, נותרו נרדפים, פצועים ומוכים, ללא פנסיה וללא כבוד; לא פלא, שניצלו כל הזדמנות להצטרף לדאעש וללַבּוֹת את ההתקוממות באזור פלוג'ה ואל אנבאר, מחוזות תמיכתו של סדאם אז. ולא לחינם סייעו לעדה הסונית, לשאוף להשיבה אל גדולתהּ, כאשר יריבתהּ השיעית שהייתה בשולים בימי סדאם, עתה הפכה לשולֶטת ונתמכת על-ידי אירן כאשר הצבא העירקי, בימי צדאם לחם נגדה- נגד אירן כשמונה שנים.
הסונים שאפו להשיב עטרת ליושנה, ולחדֵּש ימיהם כקדם, כְּבִימי החליפות בעבר על-ידי הקמת חליפות אסלמית חדשה, שתשלוט כבעבר על האזור, לתפארת האיסלאם כולו. אך הם נכשלו, אף כי הרעיון לא מת וחלק מהסונים שהשתייכו לדאעש המירו את פעילותם לטרור במסגרת אל-קאעידה.
ועתה, גם הנשיא טראמפ רואה את הפלישה האמריקנית שהייתה לעירק כשגיאה, ולפיכך, מנסה הוא עתה, להתרחק מן המזרח התיכון, להוציא בני בריתו כישראל וסעודיה. למה לו, הוא סובר, להתעַסּק עִם סוריה, תימן, עירק, הוא גורס, בבחינת ״שיתבשלו הם במיץ של עצמם״, מבלי שארה"ב תשקיע טריליוני דולרים שהשקיעו קודמיו במלחמה נגד סדאם בעירק.
המולדת לכל
אף על-פי כן, בעזרתם של האמריקנים, הצליח אל עבאדי להשתלט על דאעש במוסול, שהייתה אגוז קשה לסלקו במלחמה עירונית קשה, שכמוה לא נוהלה זולת במלחמת העולם השנייה. הניצחון הושג, ואל עבאדי הכריז שהאויב הדאעשי ביקש להרוג את אזרחיו ולא היה זה רחוק מלהגשים את חלומו, אף כי עדין נותרו הדאעשים כבודדים ניידים, שעדיין משתוללים במדינות שונות וברחובות בגדד ומבצעים פיגועים המוניים במסגרת ארגון אל-קאעידה.
המשימה של אל עבאדי היא, איך לגַשּׁר בין אינטרסים מנוגדים של שיעים, נתמכי אירן סונים נתמכי סעודיה וקורדים שואפי עצמאות. המדינות סביב עירק כולל טורקיה עדיין, מושכות בחוטים, לפי האינטרסים שלהם ולא של עירק. גם הסיסמה המפורסמת של המלך פייסל הראשון המנוח, שהדת לאלוהים והמולדת לכול, לא קל להגשימה עתה, כשעדיין הקבוצות האתניות, רוויות זיכרונות מרים, של הרג וקטל הדדיים ואכזריים.
גם צעירי עירק אינם זוכרים את תקופת השלטון הדיקטטורי של סדאם, שהרי 40% מבני עירק המונים כשלושים ושבעה מיליון נפש, טרם נולדו אז, והם אינם חשים כי האמריקנים שחררו אותם מאימתו של סדאם. ניתן להסיק שכל רצונם ושאיפתם של צעירים אלה, לראות ממשל תקין ללא שחיתויות, ורצון לחיות חיים נאותים סבירים, אף כי יש צעירים הפוזלים לעזוב את עירק כדי למצוא להם חיים טובים יותר.
ראש הממשלה אל עבאדי, אכן משתדל לשקם את עירק ביסודיות ומהר, ולאחרונה נערך בכווית, כנס לשיקום עירק ולגיוס תורמים להשקעה בתשתיות בשיקום ובבניין, לבטח דרוש הון תועפות לכך, שמקוים לגייסו ממדינות שונות. יש לציין, שמידת הצלחתו של עבאדי, תלויה במידת התמיכה של אירן יריבתה של ארה"ב, דבר אשר עשוי להקטין את הסיוע האמריקני לעירק.
כן, ראוי לציין, שהכוח אשר היה משמעותי בכיבוש מוצול וסילוק דאעש היה הארגון הצבאי בָּדֵר הנתמך על-ידי אירן ואשר, נענה לקריאתו הטלוויזיונית של האייטולה עָלִי אֶל סִסְטָאנִי, שקרא לכוחות בָּדֵר להירתם לַמערכה נגד דע א"ש, לכן לא יוכל אל עבאדי שלא להתחשב בכל אלה, אשר סייעו לו לניצחון. אף כי הרצון של טרמפ נשיא ארה"ב, להוציא את כוחותיו מעירק עשוי להקשות על עבאדי במשימתו זו לשיקום עירק.
איתנות מרשימה
עתיד עירק יכול להיות חיובי, בהתחשב בהכנסותיה מן הנפט, וממאגרי הגז, לצד האדמה הפורייה המושקית על-ידי הנהריים. בגדד בת שבעת מיליוני התושבים, חוזרת אט אט לשלְוָתהּ, אף כי מדי פעם אנשי אל-קאעידה מפירים שלווה זו, באכזריות רבה.
הן עדיין מִצְּפונהּ של בגדד, באזורי אל אנבאר ופלוג'ה, מַבִּעִים שם התושבים התנגדות לשלטון הרוב השיעי ומרבית אוכלוסיית אזור, זה עדיין מרירים ואינם שביעי רצון, יש רבים שלא בוחלים לנצֵּל כל הזדמנות לנקום. הם לא שוכנעו שהאמריקנים פלְשו לעירק לשחררם, אלא להפך. לפיכך רבים מהם, הצטרפו אז לדאעש. מאידך-גיסא, יש להניח שרֹב העירקים סוברים שהקריבו די, וכי יש לשִׂים קֵץ, למאבקים ולמלחמות הפנימיות.
שהרי אם השלטונות בעירק יקפידו על דמוקרטיה במיטבהּ, הפְרדת רשויות, וכיבוד זכויות אדם ואזרח, ללא קשר עם דתו ואמונתו, הרי עושרהּ של עירק אינו מוטל בספק והיא בהחלט יכולה להשתַקּם ולעֲלות על דֶרך המלך מבְּלי לנטות להתארגנויות אזוריות ההולכות ונרקמות באזורינו לעינינו, מצד אחד רוסיה אירן וטורקיה שאולי תמשיך להיות ניטרלית כבימי מלחמת העולם השנייה (היא בברית נטו ורוסיה בונה לה כור) ומאידך ארה"ב, ערב הסעודית, מצרים ירדן מדינות המפרץ- הגוש הסוני והוָּאבי ואולי גם ישראל. שני הגושים עתידים, חלילה, להתגושש במוקדם או במאוחר, גוש כנגד יריבו.
ואנו הישראלים, מותר לנו להרהר, מה לנו להכניס ראשינו בין שני יריבים, של שיעים וסונים. אך אם תיכפה עלנו מלחמה נעמוד בה, אף כי שואפי שלום אנחנו ומי שחפץ בשלום יכון למלחמה ואת זה עושה צה"ל בכישרון רב ובאיתנות מרשימה. ואף על-פי כן, יש גם ולעתים אף רצוי גם לחשוב מחוץ לקופסה.
יהודים יוצאי עירק בישראל, אכן מצפים, מקוים ומייחלים לשיקומה ולשגשוגה של עירק ומעט הקשרים האישיים, בין אינטלקטואלים, משוררים וסופרים, הנרקמים בין דוברי הערבית בשתי המדינות, הם בבחינת גרעין מבטיח, והרי נאמר: אם גרעין זרעת בטח!
צאו וראו, לו שלום רשמי היה שורר בין ישראל לעירק, כמה הייתה יכלה עירק להרוויח רק מן התיירות הישראלית. ולא אמרתי, כמה ידע ישראלי היה יכול לשרת את עירק הפצועה והמדממת ממלחמותיה התכופות. הגיעה העת למחשבה מחודשת גם אצלם לחשיבה מחוץ לקופסה כשם שעושה לאחרונה שליטה של ערב הסעודית.