'שולם' הייתה משפחה צעירה, ללא ילדים, בקיבוץ שלנו - שולה ומאיר, כמעט שלם. תמיד יחד, לא נפרדים, מגע עין בעין, חיוך משותף מרחף-מלטף מלא המיה. בדירת חדרם החלו לעיין, תחת מעטה או רשת הסוואה, בספר תורה. מדובר בחומש. יחדיו קראו את דברי פרשנותם של רש"י, הרמב"ן, 'אור החיים', איבן-עזרא, ספורנו וחכמים אחרים. הדברים הגעישו אותם בסודי סודות. הספר היה שייך למאיר מאז ומתמיד, הוא סיפר לשולה בחיוך, זו מתנה שנשלחה אליו מאמריקה לחגיגת בר-מצווה שלו. שלחה אותו דודה מוזרה, שלה בת מופרעת, אולי מסוממת, בניו-יורק. יום אחד, כמו באגדות, הגיעה הבת מאמריקה להשתכן בארץ הקודש. עדין מנוגבת מכל תרחיש מציאותי, עם בעל חרישי ומתגנב, בחרה להתגורר דווקא בין החניוקים בבני-ברק. המון שנים חלפו, מאיר לא פגש אותה מאז שעלתה. לא מזמן כשביקר אצל אמו 'נתקל' בחומש ששלחה אמה, החליט לקחת אותו לקיבוץ. איזה שימוש יש לזה בקיבוץ שלך? עקצה אמו.
הבן של גוטליב, שעבד עם מאיר ברפת, סיפר לנו: הייתי בטוח ש'שולם' לומד תנ"ך-ברייל או משהו כזה, שאולי הודפס עבור כת חובקת סוד, כמו בונים-חופשיים, למשל. מיסטיקה עיונית או 'בולשביזם' טהור וצרוף, חסר-פשרות. כי לא מדובר פה בכלל בשייכות העם לארץ ישראל או בציונות. כשמישהו התקרב, מיד היה הספר נסגר בחבטה, ללא התנצלות, סוג של הפגנה המטפחת זרות אילמת ואפילו מורת רוח. מאיר היה עקשן, נוקשה, שתקן כרוני - שומר סוד על הסף. הוא היה רפתן מן המעלה הראשונה בארץ והפרות שלו תפקדו כמו להקת הגבעטרון. כלומר, הכל בשפע ובהרמוניה. כששאלו אותו, באותן ישיבות מזכירות מייגעות, כיצד הוא מבצע את הניסים האלה כמעט ללא אמצעים, היה מושך בכתפיו כאילו אין שום ערך למעשים או למחשבות שלו. תמיד היה מסמיק, מרכין את ראשו ומשתהה. תשאלו את בן-גוריון, היה מגיב בצינה, לו יש תשובות לכל מצב מתהווה.
בקיבוץ שלנו לגלגו על בן-גוריון, כינו אותו סוציאליסט בע"מ. התחולל ריב גדול בין בן-גוריון למנהיגים שלנו, כמעט התפתח לתגרות רחוב הן בשל איסר 'הקטן שלו' והן בשל הסקרנות הבורגנית שלו שהתמזגה עם חוגים לתנ"ך, יוונית ועמידה על הראש. המנהיגים שלנו טענו שיש להרחיק כל סממן של דת (אמונה) כי זה ממסטל את ההמונים. אנחנו היינו ההמונים, היינו אז הרוב, למעשה היינו המדינה כל הדרך אל ההיסטוריה. התנ"ך היה פיל אנכרוניסטי, אלילי, מוטעה, מטעה ומסלף, מלא אמונות קדומות שמטמטמות את השכל וגורסות לאבק דק כל אינטלקט. פה בארץ ישראל משתבח הגזע האנושי, התנופה המדעית מרקיעה ועלינו מוטל להתנער מתוך הפגאניות הארסית שאופפת את העם היהודי מזה אלפים שנות אומללות. היהדות כולה היתה, לדעתנו, מוצר של גלות.
גם אני, סיפר הבן של גוטליב, הייתי אז קוסמו-פליט כמו כולם בסך-הכל. בחדר האוכל ניצבתי מולם, מנסה להתמודד בביישנותי. אין דבר כזה אורח חיים מוכתב, התעקשתי. מאיר התבונן בי לרגע, מעכל את דברי. הוא תיקן, אור החיים? עכשיו הרצין, משתהה בתוך עצמו. התקרבתי ואמרתי, אפשר לראות מה הסוד? מאיר הציץ בשולה, היא חייכה. בתמיהה הסבו ראש לכל עבר, גם לאחור, כדי לאתר את הצופים במחזה. תבוא בערב, הציעה שולה.
הם הזמינו אותי לחדרם שהיה בקצה השרשרת וטרחו לפרוס עוגת שוקולד קטנה על שולחן זוגי שבו תפסתי פינה. על השולחן היה מונח החומש.
- מה מעניין אותך בזה? שאל מאיר. הוא מעשן כבד, כמו שולה, אבל בשבת לא תראה סיגריה בפיו.
- שזהו ספר הספרים ואיש בקיבוץ לא מתעניין בו.
- אי-אפשר לחרוש בו, אמר מאיר. שולה התבוננה בי משועשעת.
- אז מה הקסם שבו? שאלתי.
- אם השלכת את לוח השחמט שלך ואתה רוצה להחליף אותו בתנ"ך סימן שיש פה איזה קסם.
- אני בכלל לא רוצה להחליף שום דבר, התגוננתי, רק לעשות כמה מעשים של משוגע כי זה מה שמצפים ממני תמיד...
- אולי אלה הם מעשים משוגעים, אבל אינם מעשים של משוגע. אתה לא משוגע, אמר מאיר ושולה צחקה. נשכתי את שפתי.
בפעם הבאה כשהייתי אצל שולם הם כיבדו אותי באותה עוגה. חיפשתי עליה קורי עכביש אבל ריחה היה רענן. אולי זה משהו עשוי מקרטון עם צבע של קרם ושוקולד והם מגישים אותו כמו ריטואל לכל מי שבא לבקר אצלם ואיש לא נוגע בזה. כי אולי איש לא בא לבקר אותם. טעמתי פלח שירד לא רע עם הקפה הטורקי הצורב שהכין מאיר. בקיבוץ היו שחשדו שהוא מוסיף לקפה גללים מיובשים, טחונים דק. אמרתי להם שגם אני קורא את 'אור החיים' והם החליפו ביניהם מבט. שאלתי את מאיר איך הוא יודע ש'אור החיים' היה יהודי קדוש - כי מה זה בכלל יהודי קדוש?
כולנו קדושים, אמר גם קורח, כי אנו עם קדוש. עם כוהנים וגוי קדוש. כי קדושים אתם, ציטט מאיר. שאלתי אותו אם הוא באמת מאמין בכל מה שכתוב בתורה. היה לי חשוב לדעת מה עובר לו בראש. הוא צחק ואמר, זו בכלל לא השאלה הנכונה, ילד. הוא לא התאמץ להסביר. כשאני עובד איתו ברפת זה אותו דבר בערך. הוא אומר לי, לך תרים את זה ותביא... לא מתאמץ לשדל אותי, סתם הוראת יצרן בקטלוג היבש שלו. לפתע זה נעשה תלוי אך ורק בי. האם אני מסוגל או לא. האם אני רוצה או לא. לא היה אכפת לו שהייתי צריך להתאמץ עד זוועה כדי לעמוד באינדיקציות השקטות שלו. ברגע שהוא רק השמיע אותן הן הפכו לצו חיים עבורי, כאילו שהן צמחו בתוכי. הוא לא הראה שזה בכלל אכפת לו. אולי גם הפרות מבינות כך את השיח שלו.
אמרתי לו, אני חושב שאתה לא איש שמשקר.
- מה פירוש? הוא הצטחק במבוכה והתבונן בשולה שלו שתמיד קרנה מולו ולעומתו.
גם היא עישנה המון סיגריות בשקיקה ורציתי לומר לה שאני נרתע מנשים עם אצבעות צהובות. בכל מקום בחדר שלהם היו מאפרות גדושות וגם כמה ספלים של קפה היו מלאים באפר סיגריות. העולם שלהם היה בתוך מאפרה. הכל היה רווי באדי קומרד ניקוטין. הם היו משועבדים לטעם, לניחוח ולהבל. לא תראו זבוב או יתוש בתוך החדר שלהם. כל היתושים נחנקו ונמלטו משתעלים על נפשם, הפיצו שמועות רעות בסביבה. הייתה לה אובססיה לעישון גם בשבת. אולי קודש לא חל עליה. בעיני מאיר היא הייתה מעל לזה.
- קדוש, זה משהו מרוחק מאוד. לא רק מרוחק, אלא גם גבוה, רם ונישא, נשגב שממשיך בעקשנות לטפס גבוה יותר, הוא אמר. יש למאיר תואר בהיסטוריה ובמדעי החברה, אבל הוא לא ממש חברותי. הוא הכיר את שולה באוניברסיטה. היא באה לשם עם קבוצת בנות שנבחרו מכמה קיבוצים להשתלמות חינוכית. הוא מצא אותה נוברת בספריה. אולי הריח בה את תשלובת הניקוטין שעובדת עליו, אמר לי, כי מיד ניגש והתיישב מולה עם הספרים שלו. הוא ידע איך היא תראה כשהיה רק בן שבע-עשרה, הרבה שנים לפני שהיא הרימה את ראשה מהספר שלה כדי להציץ בו. יש דברים כאלה, תאמין לי. כשאמר את המלים האלה נצבט לי פתאום הלב. היא הייתה בת שבע-עשרה גם בספריה, עולה חדשה, אני התבגרתי והזדקנתי עד שנפגשנו, הוא התלוצץ.
אמרתי לו שאני לא מאמין לאף אחד בקיבוץ.
למה לא? הוא שאל.
כל הדיבורים האלה על סטאלין והקומוניזם הם שקרים, בעיני הוא סתם רוצח מחורבן. מאיר נרתע מהדברים האלה, שוב התבונן סביבו לראות אם יש מישהו בקרבת מקום. לא היה אף אחד בקרבתנו כי אין לו הרבה חברים בקיבוץ. מיד כשמתאספים אנשים הוא מתחיל להרצות על היסטוריה רחוקה ומנותקת ועל מאורעות שאף אחד בקיבוץ לא רוצה לשמוע. הוא דורש מכולם לחשוב ולהסיק מסקנות. פעם אחת אמר לו פזאוונק, הליצן שלנו, אנחנו לא קטר רכבת ואתה לא המסיק. מאיר הביט בו בקצה אצבעות זהירותו וענה באדישות, אני מדבר על מסיק זיתים, לא תנורים. אנשים חושבים שהוא מתנשא. משום-כך הוציאו אותו מתוך הרפת, העבירוהו למשרדי התנועה בתל אביב. לקיבוץ הוא מגיע רק לשבת. כשהוא מגיע הוא מבקש שיעשו לו סדור עבודה ברפת לשבת כי יש לו צורך לשוחח. המזכיר אמר לו פעם, מרוב דיבורים אפילו הפרות הפסיקו לומר מו, מו, מו והתחילו לגעות מה, מה, מה. אנחנו לא מבקשים מהן קילו אינטליגנציה, רק עוד ליטר חלב. אבל זו הייתה בדיחה. מאיר קיבל הכל בהבנה. אני כבר לא. חשבתי שאולי הם רוצים לסלק אותו מהקיבוץ וממני.
סטאלין הציל את העולם החופשי, פסק מאיר.
בתחת שלי, אמרתי. הרוסים אולי הצילו את העולם בדרך אל מותם. הם כל-כך היו עסוקים בלהציל את העולם שלא התפנו לטרוף את ההיטלר הגרוזיני שלהם.
אתה קורא משהו במחתרת? שאל אותי מאיר.
שמעתי משהו, התחמקתי. הוא התבונן סביב לראות אם מישהו מתקרב. אבל אין פה הרבה אנשים שמתקרבים.
ספר לי מה שמעת, הוא ביקש.
בתל אביב נפגש מאיר עם רבנים בעלי סבר פנים, עטורי זקן ועטויי מעיל שחור. הוא נתקל בהם באקראי במשרדי הסוכנות היהודית, במסדרונות ההסתדרות ובמשרדי ממשלה חדשים לבקרים שקירותיהם מדיפים ריח סיד. גם הם, כמותו, שתדלנים בעולם יהודי שהתהפך. הוא שאל שאלות והם ענו ברצון, מלאים חיוכים וסלחנות. להם יש ניסיון של אלפי שנות שליחות והקרבה והוא עתיר ניסיון חליבה. כמה פעמים נסע עם שולה לעשות אצלם שבת ועלה לתורה בבית הכנסת. בבית הכנסת ראה שולה חדשה, קורנת, ראשה עטוף במטפחת רקומה, מוקפת ילדים צוהלים. השבתות עברו בנעימים. זו כמיהה למה שהוא כינה בית-אבא שחרב. בעצם יותר מבית אבא – קהילה. צוותא מחמם, צובט ומחייב. זה הקשר החשוף עד כאב שבין שוחט לאופה, בין עקרת-בית לקצב, בין רוכל לקבצן, בין בעל-בית לנגר, בין גבאי לכילאי. בין בעל-שם-טוב לתלמידיו, בין מתמידים לשמים. בין צאן מרעית לשכינה. הקסם הזה נמוג בשערי הקיבוץ. שם לא היה אלוהים באוויר, לא הייתה קדושה ולא טהרה, רק אדמה תחוחה וממטרות מפזמות. אולי זה צימאון שאין להרוות. מה שהיה פעם בילדות - ונמוג. בעטנו במה שהיה, למען האמת, אמר מאיר, אולי שטמנו הכל.
מה הדיבורים האלה על קדושה? שאלו אותו חברים בחדר האוכל, שיסביר מה חסר לו. למה הוא מתפלסף על חשבונם. אדם שחי בין פרות - שיסביר. לכל אחד מהם יש געגועים לאבא ולאימא. אבל האנשים שהיו פעם אבא ואימא שלהם לא מילאו את תפקידם. האם העליבות שהייתה ברחוב היהודי ואיש לא טרח לסלקה - היא הקדושה שהוא מדבר עליה? האם נמיכות הרוח, ההכנעה, השפלות כפי שהטיבו לתאר ביאליק וברנר – היא הטהרה שלו? האם המלחמה בהשכלה, במדע, בציונית המעשית – היא הקדושה? האם המאבק ברפורמיזם היהודי, בבולשביזם של הקולקטיב, בזכויות הפרט והאזרח – היא הקדושה? האם הכניעה המחפירה לנוגש הנאצי?
היה שם אחד שהוסיף ונעץ קוץ מרעיל. כי מה ההבדל בין חוקי נירנברג לתורה שלך, מאיר? שניהם בעיני היינו-הך. וכשאני אומר הך, אני מבקש לנפץ את התורה בפטיש כבד ממשקלי. מה אתה מחפש שם בתוך ערימת הנאצה הזאת?
כשדיבר בכאב אל הרבנים שפגש, ענה לו לבסוף אחד מהם כדלקמן: נקודת המוצא של היהודי היא אחת ויחידה. יש אלוקים, יש עולם וזה לא אותו דבר. עולם, מלשון העלם והסתר כי האמת בתוכו שבויה, אינה ברורה. בעולם יש כביכול בחירה חופשית גם משמים. אם תהיה המציאות ברורה וחדה וכל אנוש יראה אלוקות - לא תהיה בחירה חופשית בעולם. כולנו נהפוך למלאכים, לא יהיה צורך באינטלקט או בתודעה והאגו יתפוגג כמעט עד ביטול.
ברגע שאדם מנתק עצמו מהוודאות האמונית - כל דבר אפשרי. אפילו קנאות נאצית הופכת אז לקדושה של עם. כל מעשה רצח ניתן לתרץ... יש לזכור שאנחנו עם כוהנים וגוי קדוש. אין אנו עם ככל העמים. אם נשאף להיות ככל העמים לא נהיה קשורים לתורה ולבורא-עולם. בתנ"ך התנאים ברורים. יש חוזה, ברית עולם ביננו לבינו. אין להתחתן בגויים. יש לשמור שבת. אנחנו יהודים ואנחנו בדלים. לא הגויים הקימו לנו את הגטאות. אנחנו היהודים בחרנו לגור בתוך קהילות יהודיות מסוגרות עם אוכל כשר, מקווה טהרה וחוקים חדים. קהילה היא התא המשפחתי הגרעיני שלנו. אנחנו בחרנו להיות שונים ובדלים. המציאות שלנו סותרת את העולם לחלוטין, טופחת על פניו.
באירופה צמחה אמנציפציה ויהודים משכילים בגרמניה השליכו את בגדיהם המשונים והפילו את חומות הגטו. הפכו להיות גרמנים בני דת משה. העבירו את השבת ליום ראשון, התחתנו בגויים. התבוללו. נעשו חילונים משכילים, אתאיסטים נאורים. ואז הגיעו הנאצים. אם אנחנו היהודים לא מוכנים להיבדל בכוחות עצמנו - הם יבדילו. הם יחוקקו חוקים למי שמשליך את בגדיו היהודים. אינך רוצה זהות יהודית – הא לך טלאי צהוב עם מגן דוד.
שים לב, ר' מאיר, בכל העולם מנהיגי האומות רוצים שהזר והאחר - יתבולל, שיהפוך לבן-העם והארץ, שיהיה אחד מהם. כך הופכים אירים שמהגרים לאמריקה לאמריקנים עד שיום אחד אפילו נשיא יהיה משלהם. ביום מן הימים זה יהיה כושי. אבל כשמדובר ביהודים התופעה הפוכה. נוצרת ותוססת אנטי-שמיות, העמים יוצרים חוקים נגד יהודים כדי להבדיל, להרחיק. כאילו הקדוש ברוך הוא יושב בשמים ואומר לנו, אתם אינכם רוצים להיות יהודים? אם כך אדאג שהגויים יזכירו לכם מי אתם. כלומר, אחרים וזרים ידאגו שתהיו יהודים ערבים זה לזה בעל כורחכם. כל מי שמתעלם מנקודת המוצא, מהשורש, אינו מתווכח עם היהדות, אלא בעצם עם עצמו, ובתוכו. אם האלוהים אינו קיים אזי כל אחד יכול לעשות במקומו, בתורו ובגבורתו.
- למה אני מתגעגע כל-כך? שאל מאיר את הרב. הרב השתתק ונאנח.
כשהייתה שולה מסיטה את הווילון, מדליקה נרות שבת בחדרם, היה מאיר נועץ בקילוח האור מבט מהורהר ונאנח. מעלה בזיכרונו את דבריו של רבי חנינא בן דוסא, תלמידו של רבן יוחנן בן-זכאי, שאמר לבתו שטעתה לחשוב את בקבוק החומץ בארון לבקבוק שמן, ניסתה להצית את הנרות ולא בערו: 'מי שאמר לשמן שיבער - יאמר לחומץ שיבער'. בתו צייתה בכלימתה, ניגשה להצית שוב והפתיל הרווי בחומץ בער ופיזז כל השבת... עכשיו גם אני נר בן חומץ, חשב מאיר. שוב היה תוהה בינו לבינה, אולי יתרחש עכשיו נס והסיגריה של אשמדאי לא תרצד מול עיניה, תטרוף את דעתה ותחלל את מעט הקדושה שניסו להפיק בחדרם.