אז כפי שכבר ציינתי, כבר התחלתי, יחד עם עוד מכרה טובה מימי הלימודים בתיכון, לארגן את פגישת המחזור של בני כיתתי. ההתמקדות הייתה בכיתה דווקא ולא בשכבה, כי מעולם לא היינו חלק מהשכבה הזו של מחזור כז'. כחלק מהרצון לבדל אותנו בני כיתה ז1 משאר המחזור, וכמי שהיו כיתת ה"מצויינים" של בית הספר והמחזור הראשון של ההגדרה הזו "מצוינות", ניתקו אותנו גם חברתית וגם פיזית משאר השכבה. הכיתה שלי הייתה קרובה יותר לחדר המורים, בעוד שהשכבה כולה מוקמה בקצה השני של בית הספר.
בניגוד לשאר הכיתות שבשכבה, הכיתה שלי הייתה אמורה לסיים כל יום בשעה ארבע או חמש אחר-הצהריים. כראוי למצוינים. מאוחר, עם שיעורי העשרה כמו רובוטיקה (שמה הכרתי את המורה הנחמד שלומי גנון) ומחשבים עם המורה מאיר משעלי. הרובוט, או יותר נכון, היד של הרובוט, לא עבד כמעט אף פעם, ובפעם היחידה שהיא עבדה, דאגנו שזה לא יקרה שוב. מאיר מצדו, שלח אותנו לאסוף זמזמים יחד עם קארל חברו הטוב - דמות בדיונית, כמו שיש לכל מי שאוהב מחשבים. מה שאני זוכר מעבר לציונים הנמוכים שלי באותם שנים, זה שאת בית הספר תמיד עזבתי כשכבר היה חושך בחוץ.
הריחוק הזה, רק גרם לשאר התלמידים שבשכבה, להביט בנו, בני כיתה ז1, בבוז, ולקרוא לנו בשמות כמו "מרובעים" או "חנונים". לנו זה לא הפריע יותר מידי אמנם, אך נראה שמי שקיבל את ההחלטה לנתק אותנו ככה, לא באמת חשב על כל ההשלכות שמסביב.
יוסי אלוש, מי שהיה עבורי מחנך וגם מנהל בעבודה, אמר משפט שעוד ילווה אותי שנים רבות - "רק משוגעים לדבר יכולים לשנות". הוא אמר את זה בהקשר לארגון של אותו כנס מחזור. אבל זה נכון לכל עניין. וכך גם כאן, לחלק גדול יש אולי רצון כלשהו להיות חלק מהמפגש הזה, אבל רק משוגע אחד (או במקרה הזה שניים) יכולים לגרום לו שיתקיים.
בין לבין, החלטתי את מה שרציתי לעשות כבר שנים, וזה להיפטר מהמשקפיים שלי, על-ידי ניתוח לייזר. עברתי אותו בהצלחה (פחות או יותר) והניתוח הזה שווה טור בפני עצמו. מה שמצחיק הייתה תגובתו של יוסי אלוש כששמע שכמה ימים לפני הכנס עברתי את הניתוח. כהרגלו, התבלבלו לו המילים (מה שהיה קורה לו לא מעט כשהוא היה בלחץ) ויצא לו משהו עם "עיניים" "חוסר אחריות" ו"שבורות". עכשיו תנסו להרכיב מזה משפט.
מוצאי שבת יתרו לפני עשר שנים. אל חדר המורים נכנסו, לפעמים לבד לפעמים יחד עם בן או בת הזוג, החברים לכיתה. חלק מהאורחים היו חברים שעוד נפגשתי איתם בחתונות ואירועים משמחים, וחלק בנסיבות יותר עצובות. המבטים המהוססים לצדדים וחיוך קטן שנחבא. נראה שגם בחלוף יותר מעשר שנים, עדיין חשוב לנו לדעת מה החברים שלנו מרגישים או חושבים עלינו. רציתי לשמח אתכם הקוראים, ולומר לכם סיפור שכולנו אוהבים לספר לעצמינו. שאלו שהיו מצליחים ועמדו בחזית המצליחים בכיתה, הם כבר לא. שהיפה של הכיתה ממש כבר לא יפה. שהברווזון המכוער הפך להיות ברבור יפה, ושזה שלא חשבנו שייצא ממנו משהו, הוא איש עסקים מצליח חובק עולם. אז בדיוק ככה, או יותר נכון - ממש לא ככה.
מי שהצליח אז, המשיך להצליח עדיין, ואפילו לא חשב שהוא צריך להגיע למפגש לקבל חיזוק מהעבר שלו. היפה של הכיתה נשארה היפה של הכיתה, רק שעכשיו היה לה גם בעל בהתאם. וכך להפך. בקיצור הצלחה מושכת הצלחה.
במשך הדקות הראשונות, כשכל אחד הציג את עצמו, הבנתי שכולנו רק מנסים להרגיש יותר נוח. מנסים להרשים. שכולנו עדיין נשארנו אותם ילדים שמקווים שהמחנך שלהם יהיה מרוצה מהם, ושהחברים שלהם, יקנאו ולו במעט בהצלחה שלהם. הסטטיסטיקה לא הייתה רחוקה מהאמת, ממה שקורה בפועל בכל מפגש בוגרים אחר. אחד התחרד ולא הגיע למפגש, שני החליט לא להגיע מסיבותיו שלו אבל כן נפגש איתי לפני. מחצית מהבנים בכיתה הורידו את הכיפה, ומחצית מהבנות כבר לא מגדירות את עצמן דתיות. לא התפלאנו לגלות מי המשיך לחינוך והוראה, מי המשיך כדור ב' למפעלים, ומי פרש כנפיים ועזב. היו מי שהתפלאו לשמוע שאני עדיין גר בעיר.
זה היה מרענן, משמח אבל כמו קינוח טוב. מספיק רק אחד. ואולי לכן לא התארגנו שוב למפגש מאז, ולכן אולי אף אחד מבני כיתתי, כולל אותי, לא הגיע לכנס הבוגרים שהיה בעיר לפני מספר חודשים. אולי בחלוף עוד כמה שנים. בחצי היובל. בינתיים, כמו החברים משירותי הצבאי גם אלו שנשארו איתי בקשר מתקופת התיכון הם כאלו שניתן לספור על יד אחת, אבל הם יישארו איתי לתמיד. בע"ה.
