האירועים המדממים שאיפיינו שנה זו, החלו למעשה שנה קודם לכן, אף זאת בחודש אפריל. במקביל לחג הפסח ולחג הפסחא של היוונים האורתודוקסים (4 באפריל, 1920), ארגן המופתי דאז, כאמל אל-חוסייני, תהלוכת עולי הרגל לחגיגות נבי מוסא. המסגד שבמדבר יהודה, (מצוי כ-20 קילומטר דרומית) לירושלים. שני עסקנים ערבים נוספים, התסיסו ושילהבו את ציבור המתפללים. האחד אמין אל חוסייני, אחיו של המופתי, שהיה אז בתחילת דרכו, ועארף אל-עארף, עורך העיתון "סוריא אל-ג'נוביה". משנסתיימה התפילה המסורתית בתום החג, יצא קהל החוגגים הערבי המוסת, אל בתי היהודים בירושלים העתיקה. קריאות: "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), ו-"א-דאולה מענא הממשלה איתנו"... ליוו את דרכם.
ברחבת העירייה התקהלו כ-70-60 אלף איש. המפגינים נשאו כרזות והניפו דגלים. על מרפסת "המועדון הערבי" הסמוך נישאו נאומים בגנות הציונות. ראש העירייה, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, קרא להמונים, מעל מרפסת העירייה, לשפוך את דמם למען פלשתין. ההמון חזר על הסיסמה: "נשרוב דם אל-יהוד" ("נשתה את דם היהודים)!. 6 יהודים נרצחו במסלול הדמים של ההמון אל בית העירייה.
השלטונות הבריטים הוציאו נגד אמין אל חוסייני ועארף אל-עארף צו מעצר, השניים ברחו לעבר הירדן ומשם לדמשק. הם נידונו על-ידי בית דין צבאי, שלא בנוכחותם, לעשר שנות מאסר.
חודש לאחר מכן ב-31 במאי 1920 נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלשתינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלשתיניה"), שהנהיגה את התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל. בין העומדים בראשה היה אמין אל-חוסייני. הוא מונה גם כנציג האגודה בענייני חוץ. האגודה פרסמה מחאה נגד החלטות ועידת סן רמו ונגד מינוי הרברט סמואל היהודי לנציב עליון בארץ ישראל. כמו-כן נשלח תזכיר לאפיפיור בו נתבקשה עזרתו נגד ייהוד פלשתינה באמצעות הצהרת בלפור.
דימויו של אל-חוסייני כגיבור המאורעות באפריל 1920, נסק מעלה מעלה. הוא הפך לסמל לאומי כשהוא צובר אהדה רבה. ב-21 באוגוסט 1920, במהלך ביקור בא-סאלט, העניק הנציב העליון הרברט סמואל חנינה לאל-חוסייני ולאל-עארף. משחלה אחיו למחצה, המופתי כאמל אל-חוסייני, חזר אמין אל חוסייני בדצמבר 1920 לירושלים. ומונה לתפקיד המופתי ולתפקיד נשיא המועצה המוסלמית העליונה: אותו מילא בין השנים 1921 - 1929.
מסלול דמים
יש להניח שלא הבריטים וכנראה גם לא היהודים העלו על דעתם את הצפוי. ממועד זה ואילך יטיל המופתי הצעיר את ארץ ישראל, אל מסלול דמים הנמשך עד היום. המקדמה הגיעה כחצי שנה מאוחר יותר. כבר ב-1.5.21, כאשר המוני ערבים תקפו תהלוכה צנועה שקיימו היהודים ביפו לציון מועד הראשון למאי על-פי ההלכה הקומוניסטית. הפרעות פשטו לאזורים אחרים ביפו, בהם שהו או התגוררו יהודים. כ-50 נרצחו. מאות נפצעו. בין ההרוגים היה הסופר יוסף חיים ברנר.
פרעות תרפ"א ושפיכות הדמים הגדולה, הניעו את היישוב היהודי להקים כוחות להגנה עצמית. ממועד זה ואילך נשתררה הדעה כי שוב לא ניתן לסמוך על כוחות הצבא הבריטי ולהעריך כי יפעלו באורח נאמן להגנת היהודים.
פרעות תר"פ - תרפ"א, פרצו כתוצאה מהסתה נטו, משימוש ציני, גובר והולך, ברשת המסגדים, הפרוסה בכל היישובים, הכפריים והעירוניים הערביים. משימוש להרע במערכת החינוך שלהם. לא ניתן להעלות על הדעת שימוש דומה בבתי הכנסת במגזר היהודי ובוודאי לא במערכת החינוך במגזר זה, ואף נהפוך הוא. בבתי הכנסת היהודיים וגם במערכת החינוך במגזר היהודי, קיימת הטפה מתמדת ותקיפה לשלום, כערך עליון ונעלה, וכמשימה מרכזית.
כאשר הבשילה במוחותיה הקודחים של המנהיגות הערבית הרעיון של לחימה מתמדת, בלתי פוסקת ביישוב היהודי, כדי להביא להשמדתו בפועל, ממש, ובאותה תקופה, לא נחתה כל נכבה, מכל סוג שהוא על היישוב הערבי. נהפוך הוא. ההתיישבות היהודית בארץ ישראל שיפרה מאוד את רמת חייהם של הערבים, בין אם מדובר בכפריים ובין אם מדובר באוכלוסייה העירונית. גם היתכנות של אירוע המוגדר היום בכינוי 'נכסה' לציון יום השנה לניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים, לא עמדה על הפרק. הציבור הערבי בארץ ישראל גזר על עצמו ציון שני אירועים אלה (הוסיפו לכך גם את יום האדמה), כדי להגביר את תחושת אומללותו ולנסות לגבש לעצמו לאומיות מומצאת, חדשה, סביב אירועים אלה.
לא ההתיישבות היהודית וגם לא הניצחונות של המדינה היהודית הצעירה הם שאילצו אותם לבנות לעצמם את הנארטיב ההיסטורי החדש שלהם.
