חלום על נמל

נחום (טיש) תשבי נולד ב-1985 ברוסיה, לאביו יעקב טיש ולאמו אסתר לבית רזניק. ב-1905 נתקבל ללמוד אלקטרו-טכניקה בפוליטכניקום בעיר קייתן שבגרמניה, אח"כ עבר ללמוד באוניברסיטת לוזאן שבשווייץ. שם היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית הרוסית, שהייתה מהפכנית במגמתה, והשתתף בה יותר לשם מלחמה במשטר הצארי האנטי-יהודי מאשר לשם הפיכת המשטר הכלכלי. במפלגה היו גם סוכנים פרובוקטורים, שמסרו לבולשת הצארית ידיעות על דיבוריהם ומעשיהם של חברי המפלגה, וכשבא נחום טיש ב-1907 לבקר את הוריו ברוסיה נאסר ונדון ל-15 שנות מאסר. אחרי שש שנות ישיבת בכלא, הצליח להשתחרר ולצאת לבלגיה והתחיל ללמוד חקלאות. כשפרצה מלחמת העולם ב-1914 והצבא הגרמני פלש לבלגיה, היה תשבי כנתין אויב (רוסי), צפוי להיכלא במחנה הסגר, וברח לאנגליה. בלונדון נתקבל ללמוד בקולג' המלכותי בלונדון, גמר והוסמך למהנדס מרקנטיל. ב-1916 נתקבל לשרות בתפקיד אחראי במיניסטריון המלחמה בלונדון וזכה להכרה על המצאותיו לשיפור כלי הנשק. בשנת 1920 עמדו לצרפו מטעם בריטניה, בגלל בקיאותו בעניינים ושליטתו בשפות (שלט בשבע שפות בדיבור ובכתב), למשלחת בינלאומית למשאל עם ולקביעת גבולות גרמניה-דניה בשלזוויג-הולשטיין. אך הוא ויתר על התפקיד הדיפלומטי ונענה להזמנה לשרת את התנועה הציונית כמנהל המחלקה למסחר ותעשיה, שנוסדה אז בהנהלה הציוניות בלונדון. שם הוטל עליו ליצור אותה יש מאין ולקבוע לה דרכי פעולה. ב-1922 נתמנה למנהל המחלקה למסחר ותעשיה בהנהלה הציונית בירושלים. באותה שנה, 1922, עלה לארץ, השתקע בירושלים והתחיל במילוי תפקידו. ב-1925 נשא לאשה את צילה בת זליג וויין ובבואו לארץ החליף את שם-משפחתו טיש בשם העברי תשבי. לפי תפקידו היה עליו לטפח את המסחר והתעשיה כגורמים כלכליים שישמשו יסודות לבניין "הבית הלאומי" היהודי בארץ. במסחר כבר היו מצויים אנשי הון ובעלי ידע וניסיון ויזמה, ומצד המחלקה היה צורך בעיקר בהכוונת הפעילות המסחרית שבישוב שתהא תואמת את צרכי בניין הארץ, ואילו בתעשיה היה צורך ליצור יש מאין, ליזום, לעודד, לעזור שתעשיה תוכל לקום, להתקיים ולהתפתח. והוא הבין את ייעודו ובמשך עשרות שנים שקד על מילויו בכושר ובמסירות. שקד על ארגונם של בעלי התעשיה בגוף מלוכד והיה אחד מראשי המייסדים של התאחדות בעלי התעשיה ונבחר לחבר כבוד בוועד הפועל ובנשיאות שלה. בכל ענין שיזם או שנתבקש לעזור בו, היה לומדו לכל פרטיו ממראה עיניים ולא חס על הטורח לנסוע ולעמוד על תהליכי העבודה. ביזמתו הובאה לארץ תעשיית היהלומים, בהשפעתו נוסדו מפעלי-מפתח רבים בארץ ("וולקאן", פניציה", "אתא", "חבק". "תרזה" ועוד), ואף המציא המצאות שונות שאושרו כפטנטים. היה סולל דרכה של תנועת התעמולה למען "תוצרת הארץ" ומהראשונים להשתמש בפועל במוצרים מקומיים.

כבר בשנת 1919 החל תשבי לגלות עניין במפרץ אילת. הוא החל לאסוף חומר על האזור בהיבטים שונים - כלכליים, מדיניים וגאוגרפיים-יישוביים במטרה להכין תזכיר מפורט עבור המנהיגות הציונית באותה תקופה וכל זאת בלא שעדיין היה בארץ-ישראל. מסקנתו הייתה שבמפרץ גלומות אפשרויות רבות אולם לאכזבתו, נוכח שאין מי מבין ההנהגה שמוכן היה לדון בנושא. בשנת 1922 עלה ארצה והמשיך באיסוף מידע לגבי המפרץ. לאחר שהתמנה למנהל המחלקה למסחר של ההנהלה הציונית בירושלים, הגביר חקירותיו באשר להיבטים הכלכליים של מפרץ עקבה. הוא המשיך בשנים הבאות לשלוח תזכירים בנושא אך שוב לא נכונה הייתה ההנהלה הציונית על מחלקותיה לדון בנושא ואף נזפה בו על שגילה יוזמה פרטית בתחום בלא אישור הוועדות הציוניות.

במרס 1924 שלח תשבי תזכיר אל ואן פריזלנד (גזבר ההנהלה הציונית) וקולונל פ' קיש (ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים וחבר הדירקטוריון של הקק"ל).התזכיר מובא בשלמותו בקובץ "יישוב הנגב" בהוצאת יד יצחק בן-צבי על-ידי החוקר שמעון רובינשטיין. בפסקת הפתיחה של המסמך מסתבר שהוא נכתב בשנת 1921 בלונדון והונח ללא מתעניינים. תשבי ניסה לברר מהו "הכפר הקטן" במקום (כנראה אום-רשרש) אך ללא הצלחה. יותר מכך, הוא ניסה לבדוק למי הוא שייך מבחינה מדינית האם לחיג'אז או לעבר-הירדן וגם זאת לא עלה בידו לברר. תשבי בדק אצל מומחים שונים בבריטניה וגם הם לא סייעו בידו בנקודה זו. תשבי מדגיש את החשיבות האסטרטגית של המקום בטיעונים הבאים - הוא שמע שחוסיין בן עלי, שריף ואמיר של מכה, מלך הערבים ומי שהכריז על עצמו ב-1924 כחליף, רוצה לספח את עקבה על-מנת ליצור "טריטוריה נפרדת"; עם זאת שמע שאותו חוסיין העניק זיכיון לסורי אחד, ל-15 שנה, על-מנת להקים ולתפעל מערכת תחבורה ממען לעקבה. גורמים בינלאומיים החלו לשלוח משלחות מחקר על-מנת לבדוק את ערכו המינראלי של המקום. תשבי התלונן בפני קיש וטען שבשל הזנחת התזכיר ואי ההתייחסות אליו כנראה "שאיבדנו את עקבה".

תשבי קבע, לאחר חמש שנות התעניינות במקום כי ראש מפרץ עקבה הוא בעל חשיבות עליונה עבור התנועה הציונית בהיבט של מסחר, שליטה על הנגב וקשר עם הבריטים. בשל מיעוט התושבים במקום וריחוקו ממרכזי אוכלוסייה ערבית - די לדעתו במאמץ דיפלומטי במסדרונות הממשל הבריטי כדי להשתלט על המקום אם בדרך של זיכיון או החכרה. שליטה באזור זה כולל הפתח לוודי אל-יתם תקנה לתנועה הציונית שליטה על כל המפרץ ותבטיח את תושביו העתידיים מפני כוונות זדון מצריות או מצד הוואהבים מתנגדיו ומדיחיו של חוסיין.

תשבי קבע כי את "מלח האבן" שיופק מהרי סדום (שמחירו זול בשוק העולמי) ניתן יהיה למכור ברווח רק בתנאי שיובל דרך עקבה ויימכר בערים לאורך חופי ים-סוף, בהודו ובאפריקה המזרחית. האפשרות להובילו לבאר-שבע ומשם לעזה אינה רנטבילית משום הצורך בבניית נמל מיוחד בעזה. ההיטל שגובה חברת תעלת סואץ על כל טון מלח הוא 9 פרנקי-זהב הופך את ההובלה דרך התעלה ללא כדאית. לכן האפשרות הטובה ביותר לבנות נמל מתאים בעקבה (עומק המים נמדד ונמצא מתאים) ולהוביל אליה את המלח באמצעות מסילת ברזל מהרי סדום דרך ואדי הערבה. מסילה זו, אם תיסלל, תשתלב יפה בתוכנית הרחבת המסילות שמתכננן המנדט הבריטי. יתר על כן, תשבי עיין בדוח שהפיקה המשלחת האנגלו-מצרית "לדרום מדיין" שקבעה כי נמצאו מרבצים מסחריים של ברזל, עופרת, נחושת ואף סימני זהב. במידה ויופקו עפרות אלה ניתן יהיה לשווקם דרך נמל עקבה העתידי. תשבי אף הזכיר את עושר החי במי עקבה וראה גם בו ענף כלכלי עתידי. הוא הכין על דעת עצמו מפות קטנות וגדולות וביקש להעבירן להנהלה הציונית. לצערו, חלקן הלך לאיבוד אך הוא ישוב ויציירן.

תשבי גילה כי ההנהלה הציונית ובראשה הד"ר חיים ויצמן מנהלת מו"מ עם משרד המושבות הבריטי אודות גבולותיה העתידיים של ארץ-ישראל. משום כך חשש תשבי שעקבה והמפרץ לא יכללו בגבולות. מדבריו של תשבי עולה כי ויצמן לא התייחס ברצינות לתזכיריו של תשבי והפנה אותו לאחד ממנהיגי התנועה הציונית האנגלית - ג'וזף כהן. האחרון אף הוא לא התייחס ברצינות למפות ולתזכירו של תשבי וניסה להפיג את חששותיו באומרו כי ממילא הגבול הדרומי של ארץ-ישראל אינו עומד להיקבע בקרוב. בסוף התזכיר פונה תשבי נרגשות לנמענים וטוען חזור וטעון כי הנהלת התנועה הציונית בלונדון שגתה שגיאה חמורה והיסטורית שהתעלמה מתזכיריו וממצב בו היא עשויה, בשל הזנחה, לאבד את השליטה בעקבה ובמפרץ. לדעת תשבי יש למהר ולדון על כך בהנהלה ולהציג עמדה ברורה וחד-משמעית בפני משרד המושבות כי שטח זה חייב להיכלל בשל כל הטענות שהוצגו לעיל, בשטח ארץ-ישראל המנדטורית.