הבוז לשופטים

לימדונו שיש לחוש כבוד כלפי בית המשפט ולבטא כבוד זה במילים ובמעשים. והרי הזדמן לנו מקרה בו אי-אפשי לנהוג כך. עסקינן כמובן באחת ההחלטות השערורייתיות שיצאו תחת ידם של שופטים בישראל. בכל מקרה, לא זכורה לי החלטה כה מבישה ומקוממת, כה שגויה על פניה וכה מעליבה. כזו המתנגשת חזיתית עם השכל הישר. מתנגשת ומתנפצת. והרי לפניכם המקרה: לפני כשנתיים וחצי, בצומת גוש-עציון, הסתער רוצח ערבי על אישה יהודייה ותוך שהוא צועק את "קריאת הרצח" של אחיו הרוצחים הערבים "אללה הוא אכבר" נעץ סכין בגופה. להב הסכין נשבר והרוצח ברח. בהמשך נתפס. האישה נפצעה קשה ולאחר טיפול ראשוני במקום פונתה לבית החולים. האבחנה - פציעה קשה בעמוד השדרה, בגינה היא מצויה בטיפולים עד היום. ישבו על המדוכה המשפטית שופטי בית המשפט הצבאי סא"ל צבי היילברון, סא"ל אתי אדר ורס"ן חיים בלילטי. לפני ימים אחדים החליטו מוכי העיוורון הללו המעזים לכנות עצמם שופטים כי יש לזכות את הרוצח בפוטנציה מאשמת ניסיון לרצח. תחת זאת הרשיעו אותו בעבירת גרימת חבלה חמורה. אה כן, גם בהחזקת סכין... קריאת פסק הדין מעלה כי ה"שופטים" ניהלו התפלפלויות משפטיות מדהימות כדי ללמד על המחבל זכות בכל דרך אפשרית, ותוך סתירת כל היגיון. בין היתר מדגישים השופטים כי המחבל דקר דקירה "יחידה", ומציינים כי "נדירים היו המקרים בהם הרשיע בית המשפט נאשם בעבירת רצח או ניסיון לרצח בגין דקירת סכין אחת.

פעם אחת

ועוד מפסק הדין: "טוענת התביעה, כי עקב שבירת הקת לא היה ביכולתו של הנאשם לשוב ולדקור את המתלוננת פעמים נוספות, אלא שאין בעובדה זו כדי ללמד שהיה ברצונו לעשות כן", טוענים "השופטים". "אדרבה, בהעדר כל ראיה לכך שהנאשם ביקש לדקור את המתלוננת שוב ושוב, אין אלא להניח לטובתו כי לא ביקש לעשות כן. לא זו אף זו, באמרתו המשטרתית עת נשאל כמה פעמים תכנן הוא לדקור, השיב בפשטות: "פעם אחת"". ועוד: "בנוסף לכך יש לציין את התנהלות הנאשם מיד לאחר הדקירה. הנאשם דקר את המתלוננת ומיד ברח. בריחתו זו של הנאשם עשויה ללמד על כך שהנאשם חדל מרצונו לדקור את המתלוננת או למצער להקים ספק ביחס לכך". ובהתייחסם למיקום הדקירה (בגבה העליון של הנפגעת) קבע בית המשפט: "מבלי למעט מן הכיעור שבמעשה וחומרתו, ככל שהיא נוגעת לכוונה להרוג, מחזקת את הספק בדבר קיומה של כוונה להרוג". הבנתם את זה? המעשה אומנם "מכוער" אך יש ספק (המתחזק מהעובדה שהפגיעה הייתה בגב העליון) בכוונת הערבי להרוג!

אטימות לב

מה אומר ומה אדבר... כדבר הזה טרם היה לנו. ערבי תושב חברון מתנפל על יהודייה באזור בו היו פיגועים רבים, לרבות מעשי רצח. בעשותו כן הוא צועק את קריאת הרצח "אללה הוא אכבר" ובד בבד או מיד בסמוך תוקע סכין בגב האישה. מאחר שהסכין נשבר והלהב נתקע בגבה, פנה הרוצח בפוטנציה לברוח. רבותי- לעיוורון כזה, ל"שיקול דעת" מעוות כזה, לאובדן דרך ואובדן שכל כאלו, אין אני יכול להתרגל ולעולם לא אוכל להסכין עמו. זוהי החלטה המעידה על ניתוק מהמציאות, זו החלטה המעידה על אטימות לב, זוהי החלטה המעידה על אובדן שיקול דעת מינימלי ונטישת חוש הצדק ואפילו השכל הישר. האמת היא שאין די מילים לתאר את החרפה הזו! לא רק שאני בז להחלטה הזו, בהיותה אכן מקוממת ובזויה, אלא שאני בז גם למקבליה, אלה המכונים שופטים. פשיטא שאנשים כאלה צריכים להיות מורחקים (ובמהירות) מכס השיפוט על-מנת שלא ימשיכו להתל ולהתעמר בכולנו. הדעת אינה סובלת "חשיבה" מעוותת שכזו, הלב אינו יכול לסבול רשעות והתעמרות מהסוג הזה, וחוש הצדק מתקומם בזעם נגד החלטה כזו העושה אותו ואת החוק, את המשפט ואותנו - חוכא ואטלולא. באם מעוניינות הרשויות במניעת קריסה מוחלטת של אמון הציבור במערכת המשפט טוב יעשו אם ימהרו לערער על החרפה הזו שלבושתנו מכונה פסק דין ובמקביל יפעלו להרחיק את מקבליה מכל עמדה בה יוכלו להמשיך ולייצר עוולות.