איני יודעת אם מישהו שם לב לכך, אבל השבוע הזה, שבו חגגנו את יום העצמאות, הוא השבוע שבו קוראים בבתי הכנסת את פרשות "אחרי מות" ו"קדושים". השנה הן מחוברות, אבל בשנה מעוברת קוראים כל אחת בנפרד כדי להתאים את לוח השנה העברי ללוח השנה הלועזי.
מה מיוחד בכך? ומדוע זה חשוב שחג העצמאות ויום הזיכרון נחגגו דווקא בשבוע שבו קוראים בבתי הכנסת את שתי הפרשות האלה? יש לכך חשיבות עליונה.
מכיוון שבפרשת "קדושים", הפרשה שבה נולדתי (ואולי לכן שמתי לב לכך), נמצאת המצווה הקדושה והגדולה מכולן – "ואהבת לרעך כמוך". המצווה הזו היא למעשה המצווה שכוללת את כל התורה, כפי שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".
ורבי הלל הזקן, נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות, כאשר התבקש ללמד לגר את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא השיב לו: "דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (בתרגום לעברית: 'מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך. זו היא כל התורה כולה, וכל השאר פירוש הוא, צא ולמד).
הרב אשלג, בספרו "חכמת האמת", אומר שמשמעות הפסוק הזה אינה שאנו צריכים רק לדאוג ולתת לאחרים, כי אז היה הפסוק רק "ואהבת לרעך". אבל הפסוק אומר "ואהבת לרעך כמוך" – כלומר, אנו חייבים לדאוג לאחרים בדיוק כפי שאנו דואגים לעצמנו.
פסוק לא מובן
הרב אשלג גם אומר שמשמעות הפסוק היא שלפני שאנחנו אוכלים, למשל, אנו חייבים לכוון ולבקש שכל הנבראים בכל העולם יאכלו, וזוהי למעשה גם הכוונה של ברכות המזון. זוהי לא רק תודה לאל על שקיבלנו מזון לאכול, אלא בקשה עבור כל הנבראים בעולם שגם להם יהיה אוכל. זו רמת מודעות גבוהה מאוד, אבל לא די בה, כי כאן יש רק כוונה.
הרב אשלג גם נותן דוגמה, שבה אם משרת, נניח, ישן אצלנו, ויש לנו רק כרית אחת, אנו חייבים לתת לו את הכרית ולישון בלי כרית. עד כדי כך חשובה המצווה הזו.
אבל בכל זאת נשאלת כאן השאלה מדוע אני כורכת את הפסוק החשוב הזה עם יום העצמאות? האמת היא שהפסוק הזה עלה על דעתי דווקא ביום הזיכרון, כשראיתי את טקסי הזיכרון, וכשראיתי את טקס הזיכרון האלטרנטיבי שהתקיים בד-בבד וגם הוא סוקר בטלוויזיה.
וכאן המקום לומר שהפסוק הזה, הידוע כל כך, "ואהבת לרעך כמוך", כלל לא מובן בציבור. אנו חושבים שהפסוק הזה מתכוון להתייחס לחברים שלנו כפי שאנו מתייחסים לעצמנו. אבל התורה אינה מגבילה את האהבה שלנו לחברים בלבד. האהבה שלנו אמורה להיות לכולם. אהבה ללא תנאי.
לא קשה לאהוב מישהו שאוהב אותנו. זו נטייה טבעית של האדם. החכמה היא, והעבודה הרוחנית היא, לאהוב מישהו שלא אוהב אותנו, לעשות כוח התנגדות, ולהצליח לאהוב אותו למרות שהוא לא אוהב אותנו.
היצר הרע
ועוד דבר. התורה לא ניתנה רק ליהודים. בהר סיני לא עמדו יהודים. עוד לא היה קיים העם היהודי. העם היהודי התחיל עם צאצאי ראש שבט יהודה. בהר סיני עמדו כל אומות העולם, ולכן נאמר שהתורה ניתנה בשבעים לשון, כדי שכל האנשים בכל העולם, מכל העמים ומכל הדתות ישמעו אותה ויקבלו אותה.
ומדוע נאמר שהתורה ניתנה לבני ישראל? בני ישראל הם אנשים מכל העמים ומכל הדתות שהאל שורה עליהם, האל שורר עליהם, ולכן הם היו ברמת מודעות כזו שיכלו להבין ולקבל עליהם את המצוות הנעלות שניתנו על הר סיני.
לכן יש מעשים שאנשים יודעים שאסור לעשות אותם אפילו אם איש לא אמר להם זאת, כמו למשל לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד.
כמובן שלא תמיד אנו יכולים לעמוד בפני היצר הרע שלנו ועושים דברים מנוגדים למצוות האלה, אבל גם כשאדם עושה אותם הוא יודע שהוא עושה מעשה אסור, כי המצווה הזו כבר טבועה בנו.
"ואהבת לרעך כמוך" מתייחסת לכל האנשים בעולם, ולמען האמת לכל הנבראים ביקום, והמצווה הזו נמצאת בפרשת "קדושים" מכיוון שאדם שמצליח להשליט את המצווה הזו על המחשבות, הרגשות, הדיבורים וההתנהגות שלו הוא אדם קדוש. זו עבודה קשה מאוד, ולכן מעטים מאוד הקדושים בעולמנו. כל כך קשה להפסיק לכעוס על מישהו שפגע בנו, אם באופן מילולי ואם באופן פיזי, כי הנטייה הטבעית שלנו היא לנקום.
הכאב של האחר
אבל התורה דורשת מאתנו דבר נעלה וקשה ביותר: להתגבר על הנטייה הטבעית הזו, ולברוא לעצמנו דרך התנהגות חדשה, דרך שבה אנו יכולים לראות את האחר, ממש לראות אותו, לחוש את כאבו, לסלוח לו אם פגע בנו, ולחיות עמו בשלום.
כאן המקום לומר שטקס הזיכרון האלטנטיבי הולך בדרך זו. בטקס הזה נמצאים בני שני עמים שיש ביניהם סכסוך מתמשך, סכסוך מר, שגבה אלפי קורבנות משני הצדדים. אבל בטקס הזה בחרו האנשים בדרך שונה מהדרך הרגילה. האנשים האלה בחרו לראות את הכאב של האחר. לראות את הכאב של המשפחות השכולות משני הצדדים.
הכאב הוא אחד. לכל אם ואב ואח ואחות וחברים כואב כאשר מישהו נופל, ולא משנה אם הוא יהודי הוא ערבי. הבורא ברא את כולנו בצלם. לכולנו יש אותו דם, אותו לב. לכן האנשים שעושים את הטקס הזה הם אנשים אמיצים, אנושיים, אנשים שמרגישים את כאב האחר ולא רק את הכאב האישי שלהם.
הם אנשים שהצליחו לצאת מתוך עצמם ולראות גם מישהו אחר, שונה מהם. הם אנשים שגם אם לא התכוונו לזה כלל, הולכים בדרך התורה, למרות שאולי הם אפילו חילוניים גמורים. כי כל אדם שיכול להרגיש את נשמת האחר הוא אדם שיכול לראות את ניצוץ הבורא שבאדם האחר. ולא משנה באיזה עם הוא נמצא, איזו תרבות יש לו, באיזו שפה הוא מדבר, באיזו דת הוא מאמין.
אם הוא "רואה בסבלותיו" – כמו שראה משה רבנו את הסבל של האנשים שעבדו במצרים – למרות שהוא היה במעמד גבוה וחי בבית פרעה, ויכול היה להתנהג כמו המצרים ולהתעלם מהסבל ואפילו להתעלל בהם ולהעביד אותם יותר - אם אדם יכול לראות את הסבל של אדם אחר ולעזור לו בלי להתחשב בשום דבר אחר, אז הוא מתחיל להתקרב לדרגה של קדוש.
לכן ברוכים תהיו, כל אלה העושים במלאכת טקס הזיכרון האלטרנטיבי. אתם מעלים את האנושות לשלב אחד גבוה יותר בסולם האנושיות. ברוכים תהיו!
