מילדות זכרתי מצעדי-יום-העצמאות כמותם רואים בכל העולם. חיילים צועדים בסך, מפגן של כמה כלי נשק, ובמצעד הראשון (אותו ראינו השבוע בתוכנית רטרוספקטיבה) החיילים ישבו על משאיות פתוחות. וזה מה שהעניק לעם תחושת גאווה ושמחה. אחר-כך היו שנים בהם המצעדים נעלמו, מטעמים שונים. השנה, זכינו להפתעה שהיממה את כולם.
מרוב המתח והקצב שיצרו ההופעות והמיצגים בדיוק המבצעי ובתזמון שלהם, היצירתיות שהושקעה בכולם והיוו בבחינת חידוש בעולם החגיגות - לא יכולתי להתנתק מהמסך, למרות שמהמרפסת יכולנו לצפות בכל מופעי זיקוקי הדינור שנראו אצלנו מכל מרכזי התרבות החל מצפון תל אביב, כיכר העירייה, מרכז הירידים, רמת-גן, פתח-תקווה ומזרחה ממנה. פשוט לא יכולנו להינתק מהמראות והקולות, הצבעים והאורות שהיו מלאכת מחשבת יצירתית מהמעלה הראשונה. ושאלנו את עצמנו: הכיצד אפשר היה לתזמן כך את שלל המופיעים, המפעילים והמציגים בעת ובעונה אחת?
כיצד יכלו 350 הרחפנים לצייר את פני השמיים בתצורות כה משמעותיות וסמליות, המרנינות יותר מכל מטס מטוסים או משט אניות כלשהם? איזה מוחות גאוניים יצרו את סך-כל הקומפוזיציה הכה אמנותית, שלכדה את הלב במשמעויות העמוקות הנוגעות לכל אחד מאיתנו עמוק בלב? ומי המנצח על כל ההתרחשויות שכה צלח ליצור יצירה כה מושלמת, מתוזמנת ומחשמלת כמו מה שנראה בשעות המופע?
כל חלק בחגיגה היה סמלי ומשמעותי. הדברים שנשאו בכירי האומה בפתיחת הטקס, השאת המשואות שהיו התמצית והדוגמיות לנפש העם כולו על כל גווניו ומוצאותיו, והמחישו מאיזו זכות נפש והתעלות מורכבת נפש העם, הכה מאוחד בשמחת הגעת המדינה ליום הולדתה השבעים.
לכן, למרות החמיצות שעל פני הנשאלים (המהווים חלק קטן מאוד בעם, החלק המסרב להשלים שאינו בשלטון, ועושה כל שבכוחו לקעקע בצורה אגרסיבית את בחירת העם בכנסת הדמוקרטית) החמיצות הזו לא הצליחה להעכיר את השמחה. שימשיכו כל אלה שעדיין לא פקחו את עיניהם, ואינם מוכנים לשלטון הרוב, אלא מוכנים להמשיך להריע עם רמקולים ומגפונים את הרעל שבסיסמאותיהם הנבובות, שימשיכו להיות חמוצים. כל אלה שדבר לא הזיז להם כששמעון פרס ערך יומולדת לעצמו בהוצאות של מיליונים, שחלקם שולמו לנשיא קלינטון ולברברה סטרייסנד על-מנת שיבואו להיות נוכחים במסיבה. אז שליבם יחמץ, עד שיכירו במציאות, בכל מערכת בחירות שהייתה ותהיה.
כי העם יותר חכם מאלה שאותם יפי נפש כינו "פושטקים", "מטפסים על העצים" ועוד כינויי חיבה נלעגים מסוג זה. עובדה, שכל העדות בלי יוצא מן הכלל מאוחדים ברצונם להיות יהודים ולאומיים בארץ שחוזה המדינה הרצל חזה ופעל להקמתה, ואינם מעוניינים להפוך את מדינת היהודים אותה הקים
דוד בן-גוריון, למדינת כל אזרחיה (קרי - כל מחפשי העבודה שהסתננו בגניבה ומתחזים לפליטים).
היהודים אינם מוכנים להתכחש לזהותם הדתית והלאומית. לא כדי למצוא חן בעיני הגויים, שלכולם כאחד חלק אפל בהיסטוריה שלנו. ושום או"ם, או התאגדויות "לזכויות האזרח" הטובלים ידם כשרץ בכספים שמועברים לרעת קיומה של ישראל, ולא על-מנת היראות צדקנים. כי בחיים זה או שאתה קיים כי אתה מגן ושומר על עצמך, או שאתה מתכלה. כדברי מארק טווין במאמר שכתב לאחר ביקורו בארץ ישראל ב-1899: "היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם ואיננו מראה סימני הידרדרות... ערנותו לא קהתה וחוכמתו לא פגה. כל הברואים חדלים - פרט ליהודי..."
חגיגת יומולדת ה-70 לישראל ממצקת עוד יותר את תחושת השמחה של הביחד של כולנו, על כל גווניה של החברה הישראלית. ולכל מי שטרח עליה, בראשות שרת התרבות והספורט
מירי רגב בפרט - מגיע שאפו ענק. כי לא הייתה כמותה עד היום.