העדרו של יום קבוע לחג השבועות, שבימי קדם היה תלוי בקביעת הלוח החקלאי, הביא לידי מבוכות גדולות בזמנים שונים. הצדוקים, השומרונים והקראים, למשל, ספרו חמישים יום ממחרת השבת, ויצא להם כי החג חל דווקא ביום הראשון לשבוע.
הפלשים, לעומתם, חוגגים את חג השבועות באמצע חודש סיון, ואולם גם חכמי התלמוד, שקיבלו בקבלה את היום, לא היו בטוחים באמיתותו. בתלמוד קוראים לחג "חגא דשבועיא, וכן גם נקרא הוא בפי החכמים בשם "עצרת של פסח", וכל המעיין בספר "ויקרא" פ' כ"ג, יווכח מייד שעניין הבאת העומר נעוץ במתכונתו החקלאית של חג המצות, מה שמסביר את העובדה שהחכמים רואים את חג השבועות כעצרת של פסח.
התרשלות
ישנה מחלוקת על היום של מתן התורה לעם ישראל. יש העומדים על כך שהיא ניתנה על הר סיני בשישי בחודש סיון, ולעומתם יש המשוכנעים שהמדובר דווקא בשביעי בחודש, שכן בשישי בו ניתנו עשרת הדברות. סתירה זו גרמה לכך שנהגו לחגוג את חג השבועות, אפילו בארץ ישראל, במשך שני ימים רצופים.
על קדמות המסורת הזו מעידה גם העובדה כי בסדר התפילה לחג השבועות נקרא החג "זמן מתן תורתנו". במדרש מסופר כי בני ישראל התרשלו בקבלת התורה, ולמרות שבא עליהם בקולות וברקים, "התקדשו והיו מוכנים ליום השלישי של ימי ההגבלה" - היו בני ישראל ישנים כל אותו לילה שקדם למתן התורה. מסתבר שעל המאמרים האלה נסמכו המקובלים, אשר תקנו את "תיקון שבועות", בו נצטוו להיות ערים במשך כל ליל החג.
