רות המואבייה שלי

שבעים פנים לתורה, אך על חיינו השתלטה גישה הממאנת לראות איך החיים גם בתקופת המקרא התנהלו להם תוך הקשבה לרחשי לב אנושיים ולא נתנו לרוח לאומנית משיחית ליצור מחיצות בין בני אנוש, בני עמים שונים כאשר הם חפצו בקיומה של קרבה. מהגר ישראלי, שהגיע לארץ מואב עם בני משפחתו, בונה לו את ביתו עם בת המקום. המהגר מחלון, בנם של נעמי ואלימלך, מפאת הרעב נטש עם הוריו ואחיו את בית לחם בארץ יהודה. גם אחיו נשא בערבות מואב אישה מואבייה. רות האלמנה המואבייה נפשה נקשרת בנעמי חמותה, שהמוות הכה בה שלוש פעמים, מות שני בניה ובעלה. רות המואבייה, כאברהם יליד ארם נהריים הרחוקה, עוזבת את ביתה ומולדתה, אך בניגוד לאברהם שעושה אותו צעד בצו אלוהי, רות המואבייה עושה זאת על-פי צו מצפונה ללכת לארצה של חמותה נעמי. שם היא בונה את חייה מחדש בנישואיה לבועז מבית לחם ותהיה סבתא רבתא של מלך בישראל. החוק המקראי קבע איסור מוחלט על מואבים ועמונים לבוא בקהל ישראל עד דור עשירי ובדברים כ"ג 4 ישנה התוספת לחומרה - "לֹא יָבוֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהֹוָה עַד-עוֹלָם", אך זה לא מנע מבועז העברי לשאת את רות המואבייה. זה לא מנע משלמה המלך לשאת לאישה את נעמה העמונית, שהייתה לימים אמו של המלך רחבעם. המלך רחבעם נצרב בתודעה ההיסטורית שלנו כמלך, שהתמכר לרהב וליוהרה בלתי נסבלת עת התנסח ברברבנות לבקשה טבעית ואנושית של העם, שיקל עליהם במסים ולא ימשיך בקו של אביו. עם הכורע תחת נטל המיסים בא אתו חשבון על דרכו הכלכלית חברתית ולא על ייחוסו העמוני מצד אמו. יוסף, בנו של יעקב אבינו, החי בגולת מצרים בונה בטבעיות רבה חיי משפחה עם בת המקום, עם אישה נוכרייה, אסנת בת פוטיפרע המצרית. החברה הישראלית וארון הספרים שלו לא פגע אף לא פעם אחת ביוסף על נישואיו למצריה. יוסף נשאר תמיד הדמות האהובה. משה, הנמלט מאימת הדין המצרי לאחר שהרג מצרי שהתאכזר לעבד עברי, מוצא מקלט בנדודיו דווקא במדבר בו חיים מדיינים. שם בנה לו חיי משפחה עם בת המקום, בת כהן מדייני, הוא נשא לאישה את ציפורה המדיינית בת יתרו הכהן המדייני. משה נשאר תמיד הדמות של המנהיג האהוב.

תא משפחתי

התופעה של נישואים לנשים נוכריות אינה חריגה. בת שבע הישראלית נשואה לאיש צבא בעל דרגה גבוהה בצבא דוד בשם אוריה החיתי. חייה עם בן העם החיתי מתנהלים בטבורה של העיר ירושלים סמוך לבית המלוכה. בת שוע הכנענית נשואה לישראלי בשם ער ובסופו של דבר מביאה ילד לאוויר העולם מיהודה אביו של ער. ולא נפסח על אברהם אבינו, שנשא לאישה את הגר המצרייה. יש עוד דוגמאות נוספות לתופעה הטבעית של בניית חיים משותפים, כשמחיצות לאומיות אינן מונעות בניית תא משפחתי. הספרות התנאית והספרות האמוראית נדרשה להסבר אפולוגטי למציאות, בה מתנהלים נשואים עם מואביות ועמוניות למרות קיומו של החוק המפורש. נראה, שההסבר דחוק מאוד - "העמוני והמואבי אסורים ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד" (משנה, יבמות ח, ג) . וקיים ניסוח אפולוגטי נוסף בספרי דברים, פיסקה רמט - "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". מכאן שרות היא מואבית ולא מואבי, הרי נישואיה לבועז כשרים. נעמה היא עמונית ולא עמוני הרי נישואיה לשלמה הם כשרים ובנה המלך רחבעם כשר למהדרין. החיים עשו את שלהם והקשרים נוצרו. כשדוד נמצא במצוקה והוא נאלץ לברוח מפני אימת המלך שאול, הוא מוצא מקלט במקור מחצבתו המואבי. הוא בורח אל "מִצְפֶּה מוֹאָב, וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶך מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אֶתְכֶם" עד יעבור זעם (שמואל א כ"ב 3). דוד הנס מפני שאול בטוח, שדווקא בארץ מואב הוא יכול להבטיח את חיי אביו ואמו עד אשר ידע "מַה יַעֲשֶׁה לִי אֱלֹהִים" (שם פס' 3). מרגשת עד למאד הדאגה של דוד לשלומם של הוריהם, והמקום הבטוח ביותר שהוא מוצא נמצא בארץ מואב. החיים המקראיים מתנהלים בטלטלה בין איסור מוחלט, שנזכר גם בימי נחמיה: "בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם נִמְצָא כָּתוּב בּוֹ: אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עֲמוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל אֱלוֹהִים עַד עוֹלָם (י"ג, 1) ומצד שני בחיים יש לנו שלל עובדות חיים אחרות על "שֶׁלֹּא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׁרָאֵל וְהַכֹּהָנִים מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת... כִּי נָשְׁאוּ מִבְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם" (עזרא ט' 1). רשימה זו נכתבת כאשר בגבול הדרומי של ישראל מנסים רבבות בני אדם נואשים, חסרי הווה או עתיד, לזעוק לעזרה סמוך לגדר הגבול. כשני מיליון בני אדם נצורים וכלואים ברצועת עזה, מציאות חייהם מכמירת לב. כחמישים פרחי עלומים, שנועדו לפרוח נקטפו אתמול באדמת עזה המדממת ומאות צעירים וצעירות נפצעו. את מרחץ הדמים הזה יש לעצור, את המצור על עזה יש להפסיק ומיד.