שלשום היה יום "הנכבה" של הפלשתינים. כאשר היא התרחשה, במחצית הראשונה של שנת 1948, הם נקראו ערביי ארץ ישראל. ילד קטן הייתי אז בקריית חיים הפועלית. בכוונתי לשתף אתכם בכמה זיכרונות ילדות ולקחם האקטואלי. אלו זיכרונות מעצבים, וככל שהם רחוקים, ומשהו עמומים, כך הם בוהקים מול עיני בתמונות חדות כאש תמיד.
זיכרון ראשון. שעת אחר-הצהריים. אני משחק בחצר החולית ליד עץ הפונציאנה ופתאום אני שומע קול רעם אדיר. ומרחוק, איי שם מכיוון קריית מוצקין השכנה הצפונית, אני רואה עשן שחור מיתמר לשמיים. אני קופא במקום. הרעם נמשך. מה זה? לא פחדתי כי זה היה רחוק. אמי הגיחה מהבית ותפסה אותי. הרמתי כלפיה מבט שואל, אך היא חיבקה אותי חזק יותר. לימים הבנתי את אשר קרה: שיירת תחמושת גדולה הגיע מלבנון ומגמת פניה לערביי חיפה הנלחמים נגדנו. היא עצרה בעכו, העיר הערבית הגדולה, ומשם המשיכה בכביש הראשי לעבר חיפה. זה נודע להגנה, ועל הכביש בין קריית ביאליק לקריית מוצקין הונח לה מארב.
בחילופי האש התפוצצה משאית תחמושת אחת שגרמה לשרשרת פיצוצים. עברו שנים ובזמן לימודי באוניברסיטה העברית בחוג לערבית, קראתי ספר של אחד ממפקדי חיפה הערבים, משהו בנוסח "זיכרונות לוחם". הוא נלווה לשיירה וניצל. והוא מספר כיצד מעוצמת הפיצוצים הוא עף מהמשאית במהירות מסחררת ונפל על שקי קמח שהיו בקרון רכבת שעברה אותה זמן בדיוק מעכו לחיפה. פערתי פי בתדהמה כי המרחק בין הכביש הראשי, בו התפוצצה השיירה, לבין פסי הרכבת הוא למעלה מקילומטר.
ככה התוודעתי לראשונה לגוזמאות הערביות, לפנטזיות שבסיפורים שלהם על המציאות, לתרבות של סיפורי אלף לילה ולילה, לפער העצום בין דברי רהב לאמת בקרקע המציאות. למזלי היכרתי היטב את השטח והבנתי את גודל הפנטזיה, אך מה יעשה הקורא התמים שאינו מכיר את השטח, וחושב אולי שמדובר במטרים ספורים בין הכביש לפסי הרכבת?
זיכרון שני. בבית השכן התגוררה משפחת צייכנר. מרים, אישה צעירה ויפה למראה, וישראל. ולהם בת קטנה. ישראל היה נמוך קומה, כך ראיתיו כילד, אך כולו הר אדם. מוצק, שרירי, ידיים גדולות. והוא היה טייח, מקצוע מכובד, פועלי. והנה, באחד הערבים, ואנחנו משחקים בלורות (ג'ולים) לא הרחק מביתו נשמעת זעקה ארוכה, מצמררת. ראיתי את אמי ודבורה השכנה אצות רצות לבית של צייכנר. מה קרה? המשכנו לשחק. בערב אמי ספרה לי, בהיסוס, בבכי: "ישראל נהרג. הערבים הרגו אותו".
מחיר יקר
לא האמנתי, לא הייתי יכול להאמין: איך זה יכולים להרוג את ישראל, זה ישראל החזק כל כך? לא קלטתי איך כדור קטן יכול להרוג אדם כל כך חזק. לימים למדתי שנהרג בקרב בביריה שליד צפת. קריית חיים ידעה את השכול בכמויות מדהימות במלחמת העצמאות. למעלה ממאה מבניה נהרגו בכל רחבי הארץ. דומני שביחס לגודל האוכלוסייה בקריית חיים של אותם ימים, היא שילמה מחיר יקר על השגת העצמאות. כמה מבני כתתי איבדו את אחיהם הבכור.
זיכרון שלישי. חשיכה. אני ואמי עומדים בחצר. אבא אי-שם. אנחנו מביטים על חיפה. כל השמיים מעליה מלאים בשבילים זוהרים. "אלו כדורים", אומרת לי אמי. "מי יורה על מי"?, אני שואל. "הערבים עלינו ואנחנו עליהם", היא עונה לי בדאגה ומחבקת אותי בחוזקה. מי ינצח? שכבתי לישון, בבוקר רצתי עם כולם לשפת הים. כל המפרץ היה מלא בספינות של ערביי חיפה הבורחים, רובם לעכו. ואיך ידעתי שגם עכו נכבשה? קרוב משפחה הביא לנו כורסה יפה והעמידה במרפסת. מהיכן השיג אותה? הורי לא רצו להגיד לי. התביישו. חברי למשחקים ידעו לספר לי: "כולם טסו לעכו וסחבו מהבתים הריקים של הערבים מה שיכלו". המילה ביזה עוד לא הייתה מוכרת לנו.
עברו שנים, גדלנו. אנחנו כבר בבית הספר התיכון, ואז משתנה נוף המורים שלנו. באים מורים צעירים, בוגרי האוניברסיטה העברית בירושלים, וכולם לחמו במלחמת העצמאות, אחד מהם אף צלע מפגיעת כדור ברגל. בלט בהם שרגא הר גיל, שלחם בקרב הדמים בתרשיחא שם כוחות קאוקג'י וערביי תרשיחא הביסו את כוחותינו מחטיבת כרמלי. בקרב הזה הושארו בשטח ששה פצועים. הם נרצחו וגופותיהם חוללו בצורה איומה. לימים למדתי שיש בערבית מילה מיוחדת להתעללות בגופה של מת. איני יודע אם יש דוגמתה בשפות אחרות.
השיחות עם שרגא (לימים סופר ועיתונאי במעריב) היו רוויות תרבות ואפופות באווירת השעות הקשות של מלחמת העצמאות.
והיו כל כך הרבה שעות כאלו, חלקם הגדול בלחימה נגד ערביי ארץ ישראל שנעזרו ב"צבא ההצלה" של מתנדבים ממדינות ערב בהנהגת קאוקג'י. כן, אנחנו מדברים רבות על "שבע מדינות ערב" שהתנפלו עלינו לכלותינו לאחר הכרזת המדינה ב-14 מאי, אך שוכחים כי במרץ 1948, אחרי כמה חודשי לחימה עם ערבי ארץ ישראל, אחרי הכישלון המהדהד של שיטת ה"שיירות" לישובים הנצורים ולירושלים - היינו כמעט על סף הפסד!
מזלי שניצחנו. ואילו נוצחנו? אני משער שלא היינו זוכים לערוך טקסי זיכרון באוניברסיטה הערבית בשיח מוניס, כמו טקסי הנכבה באוניברסיטת תל אביב של ימינו.
