א. שלג בסיוון
מזג האוויר המתעתע, שפקד אותנו השנה, בשלהי אייר, הזכיר לי דבר, שקראתי לפני עשרות שנים: "ואמרו לי שעל אבן אחרת, שנפלה [בבית-הכנסת שבכפר ברעם בגליל העליון] היה כתוב - "אל תתמהו על שלג בניסן, אנו ראינוהו בסיוון". כך כתב בספר על מסעותיו בארץ-ישראל רבי משה בסולה, יהודי מאיטליה, שביקר בארץ במאה ה-16. דפנה מאיר ממוזאון עתיקות הגולן מספרת על כך. ומוסיפה, שאחרי הקרב בקרני חיטין (ארבעה ביולי 1187), שבו הביס צאלח א-דין את הצלבנים, הגיש המנצח למובסים שלג, שהובא על גב גמלים מפסגת החרמון.
"זקני צפת זוכרים את השלג, שירד על העיר ב-יג' ניסן תש"ט (אפריל 1949), והצעירים יותר מציינים את השלג, שירד באפריל 1990". כך כותבת דפנה מאיר. "אך מכאן ועד סיוון יחלפו כמה חודשים, ונראה כי מעולם לא ירד וגם לא יירד שלג בסיוון. משה בסולה שמע על כתובת; הקוצרים הקדמונים חלמו על מקלחת קרה; ואנו, בני המאה ה-21, מדליקים את המזגן ועוד מתלוננים שקר מדי"...
ב. הועלמו
הצנחנים מחטיבה 55, כידוע, הגיעו ראשונים לכותל. כך אמרו לנו בחמישים השנה האחרונות; וכל העם (לפחות, אלה שבגילי המופלג) זוכרים את השידור הנרגש מהרגע המופלא, שהלך מקצה הארץ ועד קצה. אלא שמתברר, שתחקיר מפורט של הנושא מערער את המיתוס. לוחמים מפלוגה ב' של גדוד 163 בחטיבת מחוז ירושלים 16 הגיעו לכותל לפני הצנחנים, אך נוכחותם טואטאה מבימת ההיסטוריה, בין השאר, בידי מחלקת היסטוריה במטכ"ל. בנוסף, אנשי פלוגה ד' של הגדוד נכנסו ראשונים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האשפות לפני שהצנחנים פרצו דרך שער האריות. ד"ר
אורי מילשטיין חקר את הטענות של אנשי החטיבה הירושלמית ואת גרסת-הנגד של הצנחנים, והגיע למסקנה, שיש ממש בטענות הירושלמים. לדבריו, המטכ"ל השתדל למחוק את חלקה של חטיבה 16 במערכה, ולהאדיר את חטיבה 55.
תחקיר מילשטיין מאושש שוב את טענתי, שאי-אפשר לסמוך על תחקירי מחלקת היסטוריה במטכ"ל. מילשטיין סבור, כי העיסוק בהדרת הירושלמים מלמד, שזוטות של יחסי ציבור עניינו את המטכ"ל במהלך המלחמה ומיד אחריה. יתר על כן, לדעתי, התחקיר מלמד שוב, שכמו מנהלים, מפקדים צריכים לדאוג ליחסי הציבור של יחידותיהם; ואם הפקירו את התחום - אנשיהם מקופחים בכתיבת ההיסטוריה.
ג. פיטנגו
כמה עצי פרי מזכירים לי את ילדותי - גואיבה, פומלה, תות, גפן, רימון, תפוז-דם ופיטנגו. גרתי בעין התכלת, שכונה צפונית של נתניה, ליד מושב אביחיל (כיום מוכרת יותר בזכות בית-החולים החרדי לניאדו, הנמצא בקריית צאנז). להוריי היה משק-עזר, שכלל שתי עזים, כמה עשרות תרנגולות, שני כלבים, עשרות עצי פרי וכרם קטן. במרכז נחלתנו היה עץ תות, שאהבתי לשבת עליו, ולבלוס תותים עד שלכלכתי, למרות כל האזהרות, את בגדיי. לפני כמה שנים הצטערתי לראות, שבעלי הקרקע כרתו את התות המפואר.
הגדר החיה של נחלתנו הייתה משיחי פיטנגו, שגם אותם אהבתי לבלוס. הייתי בן ארבע-חמש כשיצאתי לשוטט בשכונה. אז עוד לא סללו את רחובותיה, ובוססנו בחול עמוק בין הבתים. בית אחד השכנים הוקף בגדר חיה, ופירות אדומים קרצו ממנה. הושטתי יד, וקטפתי, מבלי לדעת, שזה פלפל חריף ולא פיטנגו. חושב, שכבר אז שברתי את השיא הלאומי בריצת אמוק. מאז לא שלחתי את ידי לפירות, שגדלו על גדר חיה של השכנים.
נזכרתי בזה, כיוון שהבוקר קטפנו ביכורי פיטנגו בגינתנו. באחד הימים הראשונים בביתי, נטענו כמה שיחי פיטנגו, ואנחנו מתענגים על פירותיהם מדי ראשית קיץ.
ד. תמות נפשי עם פלשתים
עולמה של קטיה שקרצ'י חרב עליה בצוהרי היום. מחבלים נאציים מלכדו אופניים, שהונחו בסמוך למשרדו של בעלה, והם התפוצצו, והרגו את בעלה ואת בנה. הסרט, "משום מקום" (איני מצליח להבין את השם, שנתנה לו חברת ההפצה הישראלית...), עוקב אחר מה שאיתרע לקטיה שקרצ'י. זה סרט מעניין, שעשה פאטי אקין, בימאי טורקי, בסרט גרמני, עטור פרסים.
המשטרה הגרמנית חוקרת את הפיצוץ, ומייחסת אותו בתחילה להיותו של בעלה, כורדי-טורקי במוצאו, סוחר סמים בעברו. קטיה חושדת בנאצים, ונזכרת, שדיברה עם אשה, שהשאירה את האופניים ליד משרדו של בעלה. הזיהוי הביאה למשפט, המהווה ציר מרכזי בסרט, אך עשוי בצורה שבלונית מאוד. בשלב די מוקדם של המשפט היה ברור לי, שזוג המחבלים - בעל ואשה - יזוכו (מחוסר הוכחות).
בין השאר, הביאה הסניגוריה עדות שקר של בעל מלון יווני, כי הזוג שהה במלונו ביום הפיצוץ. דנילו, פרקליטה של קטיה, מצא, כי המלונאי חבר בתנועה הניאו-נאצית "השחר הזהוב", ומשער, כי עדותו מצוצה מהאצבע.
דנילו מבקש להגיש ערעור, וקטיה שאיבדה את אמונה במערכת המשפט, החליטה ללכת בנתיב אחר: היא מכינה מטען, שיפוצץ את הקראוון, שבו מתגורר זוג המחבלים. ברגע האחרון היא מתחרטת, עד שדנילו מבהיר לה, שהגיע היום האחרון לערעור. היא לוקחת את המטען, ומפוצצת את עצמה עם המחבלים. תמות נפשי עם פלשתים.
לא הבנתי למה קטיה הייתה צריכה למות. מבחינתי היה יכול להיות סוף אחר לסרט, שבו קטיה משקמת את חייה.
ה. הרֶגל השני
"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.. (שמות ל"ד, כ"ב). הרבה שמות לחג הבא עלינו לטובה ולברכה - חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר, עצרת וחג מתן תורה - ולכל אחד מהם יש סיבות משלו.
שבועות הנו הרֶגל השני לפי מנהג קדמונים, שהחלו את השנה העברית בחודש ניסן. הוא חל ביום החמישים אחרי פסח, בתום ספירת העומר. כמו רבים מחגינו, הוא קשור לעונות השנה ולחקלאות. בשבועות מתחיל קציר החטים, והעלו בו את ביכורי היבול למקדש, ובעיקר, פירות שבעת המינים,שבהם השתבחה ארצנו.
לפי המסורת, ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני בחג שבועות. מעמד הר סיני מדגיש את תכלית היציאה מעבדות במצרים.
בשבועות קוראים במגילת רות - סיפור מופלא על טוב-לב ועל מסירות. לפי המסורת, דוד המלך, נינה של רות הגיורת, נולד ומת בשבועות.
