לא הייתי שריונאי והמפלצת הזאת רק הפחידה אותי. בסיור באחרונה ברמת הגולן שמעתי על חטיבה 188 שאותה לא הכרתי. אחרי הסיור למדתי כמה דברים על החטיבה שהצילה את רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, אבל יותר מזה למדתי על מדינת
ישראל היום.
כאשר התכנסנו באוטובוס תיירים כדי לעלות מתל אביב אל הצפון הרחוק, לא הכרתי את המסיירים, טייסי חיל-האוויר לשעבר, כבני שבעים וכמעט כולם זרזירי מתניים, דקי גזרה, שגם הם לא הכירו את מפלצות הפלדה. כשעלה המדריך, אבירם ברקאי על מדרגות האוטובוס, ראיתי עוד איש דק גיזרה ושב שיער פרוע. כאשר החל לדבר על הגיזרה של רמת הגולן במלחמה, השתנו הדברים.
היומיים הראשונים של המלחמה היו היומיים הקשים ביותר של מדינת ישראל. אמר, אוזניי נזקפו והוא הסביר. ההסבר שלו ארך יום סיור שלם, כולל עצירות בנקודות שונות שם גילה כיצד הסורים חדרו לרמת הגולן בכוח צבאי של טנקים, שעלה פי ארבעה ויותר על כוחות צה"ל בגזרה. תוך ימים ספורים הגענו למצב, שבכירי צה"ל הורו לחייליהם בגזרה לפנות את רמת הגולן. לרדת לעמק הירדן וטבריה. למזלנו, הפקודה לא בוצעה. צה"ל התגבר.
ובכל זאת, מה עורר את תחושותיי הקשות?
מדינת ישראל צהלה ושמחה אחרי הנצחון האדיר במלחמת ששת הימים. צה"ל הביס אז את צבאות ערב, מדינת ישראל גדלה בשטחה פי כמה וכמה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אמרו בכירי צה"ל: "נגרש את הערבושים האלה... נטאטא אותם". ציטט אבירם ברקאי.
המדריך שלנו, מסתבר, למד את הנושא וחקר את נושא המלחמה הקשה, בדק את תפקידה של חטיבת שריון 188 ומצא שהיא עשתה היסטוריה. החטיבה הצליחה בצבא ונכשלה ביחסי ציבור. לא יודעים היום שזאת החטיבה שהצילה את רמת הגולן ובכך, עזרה לקיים את המדינה.
אבל לא על החטיבה הזאת רציתי לספר, אלא על דברי הרהב והיוהרה, שנשמעו אחרי מלחמת ששת הימים מצמרת המדינה ועד אחרוני הקצינים בצה"ל וגם המוני האזרחים. פורסמו אלבומי תמונות (ערכתי אחד מהם) וכל העולם העריץ אותנו, הקטנים המצליחים.
כולנו אמרנו (אני הייתי חייל בגדה במלחמת ששת הימים) שיש לנו עסק עם "ערבושים". ביומני כרמל של אותה תקופה ראינו חזור וראה את החיילים המצרים הולכים יחפים בסיני וראשיהם מורכנים. היינו בטוחים שהם מוכים ומובסים. אבל אבירם ברקאי, שבדק את העובדות, הביא את הסרטים לאשתו, שהיא רופאה במקצועה. "מה את רואה?" שאל.
"אני רואה אנשים מיובשים. אין להם מים",- השיבה לו.
החוקר שמע והבין. לא אנשים מובסים. הצבא המצרי לא הרגיש מובס. הוא פתח במלחמת ההתשה. הוא נלחם אחר כך במלחמת יום הכיפורים. זה צבא שלא איבד את רוח הלחימה.
ברקאי, ששמע את ההקלטות של הצבא ושל המלחמה, ראה את המסמכים, ראיין אישי ציבור וקצינים בצה"ל ששירתו בחטיבה 188 ולמד את התמונה כולה. הוא למד משהו אחר - לערבים חשוב מאוד הכבוד! אנחנו לא הבנו זאת ונפלנו במו"מ איתם. אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, לא היה מוכן לעשות שלום עם ישראל לפני שהחזיר את הכבוד האבוד לצבא מצרים, שהובס במלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה - שהם חוגגים אותה עד היום - ניהל את מו"מ השלום איתנו.
נזכרתי בפרשה אחרת, שאיננה קשורה ל-188. ראש הממשלה,
שמעון פרס, הכריז בקול גדול שאנחנו, הישראלים, נביא פיתוח למזרח התיכון. מישהו נעלב מזה. נשיא מצרים,
חוסני מובארק. הוא ראה בזה פגיעה בכבוד. פגיעה שפרס לא חשב עליה כלל.
בעודי באוטובוס חזרתי במחשבותיי אל בכירי צה"ל, שחשבו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שאנחנו יוצאים למסע קל, לחסל את צבאות ערב. חשבו ולמדו בדרך הקשה שאנחנו לא מבינים.
ואז, כשאני שומע את מדריכנו מספר דברים שלמד במחקריו, נזכרתי בדברי רהב ויהירות של בכירי ישראל באחרונה, כאשר פורסם שאנחנו פוצצנו את הכור האטומי בסוריה. באחרונה פגענו בשליחי הצבא האירני בסוריה ולא חסכנו דברי התפארות מיותרים ומזיקים.
הרהרתי גם על דברי היוהרה של שרי ממשלת ישראל, שמבטיחים לחסל את עזה הבעייתית. לפתור במחי יד את האסון בדרום המדינה.
חשבתי לעצמי, שדברי התפארות אינם תוצר של מחשבה ואינם מביאים פתרון. הם מביאים הרגשה טובה לבכירים האומרים אותם ולזוטרים המאמינים להם.
