גיורא שמי, מכפר עזה, שלח לידידיו את המכתב הבא:
"הנושא במרכאות הוא 'דרום אדום', כי בלי מרכאות זהו דרום שחור. אחרי יותר מחודשיים השחור משתלט סביבנו. הריח השרוף הפך לשכיח. שדות, חורשות, אתרי טבע - נעלמים בקצב מטורף מחיינו. אחרי 4 שנים (מאז "צוק איתן") של חוסר מעש, מצאה הממשלה שלי השבוע את הנוסחה הגואלת: שקט תמורת שריפת עוטף עזה. אם זה לא היה שלי, אולי גם אני הייתי צוחק... ביזיון!!! הייתי חייב לשתף גם אתכם, שאינם חיים באזור המוכה הזה, בהרגשתי כתושב העוטף, כציוני, שהיה פעם גאה במדינה שלו... נשמע כועס? אינכם יודעים עד כמה... עדיין בתקווה לימים טובים יותר".
גיורא הוא בן קריית חיים, 60 שנה הוא חי מול רצועת עזה. מלח הארץ, הנותן ביטוי אותנטי לתחושה של אנשי הספר הדרומי של מדינת ישראל.
ממשלת ישראל ויתרה על ריבונותה בספר; היא איבדה את תחושת המחויבות והנחישות של הנהגת המדינה מאז קמה המדינה: להגן על הרכוש, מפעל החיים והחיים של יושבי הספר. זהו המבחן העליון של כל מדינה, זאת מחויבות הכוללת את ההכרה הפשוטה והברורה כי מי שלא מספק ליושבי הספר את ההגנה על שדותיהם, סופו שלא יספק הגנה גם לחייהם, לפחות על-פי הבנת שורפי השדות. את זה הבינה הנהגת הישוב כבר במאורעות 1936-1939 כאשר הכנופיות הערביות שרפו את שדות ישובי עמק יזרעאל (אז הספר!), ונפלה ההחלטה האסטרטגית ההיסטורית: "יוצאים מהגדר", עוברים מהגנה סבילה להתקפה! המחדל הנורא של ממשלת ישראל הנוכחית אינו נמדד, לכן, בנזק הפיזי שגורמות השריפות. ליבתו היא בנזק התודעתי האיום שנגרם בתוך המדינה ומחוצה לה, ובבגידה של הממשלה במחויבות לאזרחיה.
אני גדלתי סביב ריקוד ההורה של "המתבן של מזרע עולה באש", וכאשר אני צופה ורואה את השריפות בשדות הישובים שלנו, בתוככי ארץ המכורה שלנו, לא רחמנא ליצלן ב"שטח כבוש" - אני מתפוצץ! כאשר אני שומע את שר הביטחון שלנו אומר לעם ישראל כי התגובה שלנו תבוא בזמן ובמקום שנבחר - אני מתבייש; כאשר אני שומע חדשים לבקרים את האמירות התקשורתיות כי "צהל טרם מצא את התשובה לטרור העפיפונים" - בא לי ממש לבכות. ובכלל, מה זה "טרור עפיפונים"? מי הכניס לתודעה את המושג המטופש הזה, המפחית מחומרת המעשה, הנותן לו דימוי של משהו ילדותי, של משהו שהוא בבחינת שעשוע. "טרור הצתות" זה השם ובו צריכה להשתמש התקשורת והנהגת המדינה. לזרוק לפח את המושג "טרור עפיפונים.
היכן אנחנו עומדים? במישור האופרטיבי החמאס נכשל לחלוטין ב"צעדות השיבה" שלו. הוא לא רק נכשל על הגדר, אלא נכשל במאמץ שלו לגייס לאורך זמן הרבה מפגינים, ונכשל במאמץ להדליק את יהודה ושומרון (שם חרף נבואות הזעם על אינתיפאדה בעקבות העברת השגרירות האמריקנית לירושלים והרוגי הגדר העזתיים חלה ירידה בולטת בתקריות הטרור במחצית 2018 לעומת השנה שעברה!). מאידך הוא זכה להצלחה תעמולתית. ואז, במצב זה באה לו הארה: העפיפונים! גם גורמים נזק, גם מביאים רווח תעמולתי, גם משמרים את מומנטום הצעדות שנכשל, גם ממררים את חיי היהודים בישובי עוטף עזה, גם יוצרים דילמות לצה"ל וממשלתו. לשון אחרת, השקט שהיה מאז "צוק איתן" נגמר! אנחנו עומדים בפני "מלחמת התשה" מצד החמאס. וזאת הדילמה המרכזית העומדת בפני מדינת ישראל:
מצד אחד, הממשלה חוששת כי הידרדרות והסלמה עלולות לבוא במידה ותתחיל להרוג את משגרי העפיפונים או שתנקוט בצעדים צבאיים חריפים אחרים. דומה שאינה רוצה בכך מכיוון שהיא רואה את המגרש הצבאי העיקרי בצפון.
מצד שני אם החשש מהסלמה יגבר, ניכנס ל"התשה" בדרום, שתלך ותשתכלל, תהיה יותר ויותר מזיקה, עם השלכות תודעתיות ממאירות על העדר נחישות המדינה להגן על אזרחיה.
בפשטות: הסלמה או התשה.
