המאבק הישראלי-פלשתיני ממשיך להתפתח למלחמת התשה ושחיקה, שחלקו הוא מלחמת עצבים בין "השוטים" שלנו ל"רעים" שלהם; בין מי שמחפשים בנרות תירוצים בכדי
לא להתכתש גם כשהדבר נחוץ, לבין אלה שיודעים שאינם יכולים לנצח במהלך גדול אחד, אבל מחפשים כל דרך בכדי
להקיז דם משום שבעיניהם שפיכות הדמים היא מלחמת ההתשה היעילה ביותר נגד רפי-רצון ושכל.
במאבק נורמלי, מתנהל משחק כוחות בין שני צדדים (או יותר), שבו כל צד מנסה להשיג לעצמו יתרונות מהותיים
ישראל מנהלת מלחמה טקטית לשימור הסטטוס-קוו שמכונה "הכלה", לבין הצד השני שמנהל מלחמה אסטרטגית, שעניינה כיבוש מודרג של יעדים שלערכם המצטבר השלכות אסטרטגיות. ישראל ממלאת במשחק זה את תפקיד
"השוטה" והפלשתינים את תפקיד
"הרע הנסבל" (להלן: "הרע"). ההבדל המהותי בין השניים הוא ששוטה אינו מטריד איש, הוא בקושי מטריד את עצמו. הרע, מאידך-גיסא, בוחן באופן רציף ושוטף את גבולות המותר והאסור בתהליך השחיקה, ומשנה אותם לטובתו בצעדים קטנים אך רצופים ועקביים.
די להתבונן בחמאס, בג'יהאד האיסלאמי ובמיוחד בחיזבאללה, בכדי להבין את האפקט המצטבר של שתי השיטות - היכן הייתה ישראל לפני 25 שנים והיכן היא כיום ביחס לארגונים אלה. הפגם המהותי ביותר בחשיבה שלנו הוא שישראל מחזקת את עצמה במעטפות החיצוניות של הכוח הצבאי, אך דורכת במקום בכל הנוגע לעוצמות הפנימיות, ללחימה הא-סימטרית ולאיכות החיים של תושביה. הצד השני, שלו נחיתות כוללת מובהקת, מתעניין התעניינות מוגבלת במאזן הצבאי הכולל כשתכליתה של התעניינות זו היא הרתעת ישראל ממהלכים דרסטיים. מעניינים אותו במיוחד כלים ואמצעים המשמשים אותו ליצירה והחרפה של מהלכי השחיקה הרצופים נגד ישראל. ישראל טרם מצאה את
המענה הקונספטואלי האפקטיבי, שיאפשר לה להתייחס אופרטיבית למהלכי החמאס "כמלחמה באמצעים אחרים". מאידך-גיסא, גזרה על עצמה "הבלגה מרצון" (הכלה) על שימוש ביתרונות הצבאיים העצומים העומדים לרשותה, בכדי לשנות מן היסוד את משוואת המאזן הכולל. זו שגיאה אסטרטגית.
אינני יודע אם המהלכים האסטרטגיים של אירן מכוונים באמת ליצירת איום קיומי נגד ישראל או שתפקידם לנטרל את מרכיבי העל בעוצמה הישראלית, בכדי להשיג לעצמה ולשליחיה באזור, חופש פעולה קונבנציונלי. חופש כזה מאפשר מלחמה א-סימטרית מתמשכת, מבלי להסתכן בעימות כולל ותוך הרחבתה לכל הגבולות ולמירב המסלולים האפשריים, לרבות תחומי הסייבר, החלל, הים ועוד. ניצול החופש הזה, מעצים את השחיקה של היריב - ישראל.
הא-סימטריה הצבאית והגאו-פוליטית הקיימות בין ישראל לפלשתינים, מונעת
בינתיים כל אפשרות שהצדדים יכריעו את הסכסוך ביניהם באמצעות כוח - ישראל אינה מוכנה לכך נפשית והפלשתינים אינם מסוגלים לכך מבחינת יחסי-הכוחות. אולם, אין פרוש הדבר שעל הפלשתינים להימנע משחיקת ישראל בכל דרך אפשרית אחרת; והם אכן עושים זאת. אופרטיבית ומשקית הם נעזרים בעיקר באירן וקטר, ופוליטית בעולם הערבי, באירופה ובמדינות המוסלמיות והבלתי מזדהות. ניסיון ההכלה של ישראל הוכח כבר אחרי 2005 כניסיון כושל למקוטעין. ישראל אינה רוצה לחזור לרצועה ובצדק (א-סימטריה דמוגרפית) והחמאס אינו מוכן להפסיק את השימוש בכוח, ובצדק (אין שום גורם שמכריח אותו לכך). ישראל משקיעה הון עתק בניסיונות לשמר ולקיים את ההכלה ללא הצלחה, החמאס עוסק בפיתוח אמצעים חדשים ובאתגור ישראל על-ידי תגובות משבשות חיים, אך שאינן חורגות מהמידה המחייבת, על-פי קריטריוני ההכלה - חיסול החמאס ויהי מה. פינג-פונג זה אינו מוביל לשום תוצאה חיובית מבחינת ישראל אך מוביל להמשך ההתעצמות של חמאס ושותפיו האזוריים.
"שוטים" ו"רעים" - על שום מה?
"שוטים", מפני ששום מדינה נורמלית לא תתיר לאויב לפגוע בה באופן שיטתי ורצוף בכלים, אמצעים ושיטות מגוונים, רק בכדי לסבר את עיני התקשורת המניפולטיבית והסנסציונית, ומבלי שמתלווים לכך הישגים מדיניים או שיפורים אסטרטגיים. האתנחתה הפוליטית בזירה הבינלאומית שמביא לישראל ממשל טראמפ כיום, היא זמנית. גם אם תמשך שתי קדנציות, תהיה רק זמנית ואין לדעת מה יבוא אחריה. לכן,
זמן הנוחות של ישראל קצוב וניצולו היעיל איננו טוב. סיבה נוספת לשיטיון, שהיא גם סיבה לרשעות הפלשתינית שלעיתים אינה יודעת גבולות, היא ההזייה הישראלית - אמונה שהפלשתינים חותרים להסכם של פשרה, בשילוב עם ההשלייה והאשלייה - שישראלים שוטים קונים אותה, שיש מקום לחיים סימטריים בצוותא, כשהמטרה הפלשתינית האמיתית היא -
הכל!
"רעים", מפני שהפלשתינים יודעים ששיטת הקזת הדם אינה מוליכה לשום מקום ואינה מובילה לפתרון. שהרי הפלשתינים לא יוכלו להסתיר לעולם את כוונותיהם וישראל לא תהיה מוכנה להתאבד משיובהרו כוונות אלה. מאחר שהם עוסקים ביצירת הונאה קולוסלית, הרי שתשלום מחיר דמים כבד מקנה להם אהדה ציבורית, חופש פעולה טקטי ואסטרטגי, מתמשך ושוחק את ישראל מבית. לפלשתינים יש הרבה זמן. ניצחון על האויב הציוני מגלם לצד הישג מדיני והיסטורי גם הישג אידיאולוגי ודתי. שילוב כזה על-פי תרבות בעלת יסודות אימפריאליים-איסלאמיים, הוא תכלית-על.
לעומת זאת, במונחים יהודיים (ונוצריים) בסיסיים, הקזת הדם (ג'יהאד) היא מהלך תת-הומני. הוא פוגע בישראל ואצל הפלשתינים גם יחד באזרחים הפשוטים, שבדרך כלל אינם לוחמים. הצגת עובדה זו כמלחמה לשחרור לאומי היא שקר ידוע, אבל בעולם הפוסט-מודרני, המסלף עובדות כגישת-יסוד, אין לכך חשיבות של ממש. הרעים יודעים את האמת. אבל אמונתם ועצם קיומם הפוליטי תלויים בקיומו של מאבק מזויין והמוטו המנחה אותם הוא לא פחות מ"למות, או לכבוש את ההר". מות קדושים ג'יהדיסטי, ואשליית "השיבה", הם השקרים שבשמם גובה החמאס מעמו ומישראל, שכר-דמים גבוה מאוד.
את המציאות בה נתונה ישראל "כשוטה הכפר", היא גם המציאה וגם כפתה על עצמה כנורמה, אבסורדית ככל שתהיה. אין דוגמאות בעולם לגישה הזוייה דומה, בה מדינה ריבונית וחזקה נמצאת כמטחווי קשת ממרכזי איום גלויים, מוכרים ואקטיביים, ואינה פועלת באופן החלטי ובכל האמצעים שבידה לחיסולם או נטרולם.
המוטיבים התומכים באימוץ גישה כזו הינם אידיאולוגיים ופוליטיים.
אידיאולוגיים: "שימור מוטיב הקורבן" כהעדפה מוסרית הזוייה, במקום חיסול התוקפן. את הביטוי האולטימטיבי לתפיסה זו נסחה בעבר ראשת הממשלה, גודלה מאיר, כשאמרה:
שכעסה הגדול ביותר על הערבים, הוא בשל העובדה שהם גורמים לישראל לפגוע בהם. הדברים מצטיירים יפה ונשמעים כמייצגים רמה מוסרית-עילית. אך, בפועל הם מייצגים גישה גלותית אל מול עולם חיצוני בחלקו עוין, שהתרגל לשפוט את מעשינו ולהטיף לנו מוסר, שלרוב אותו הוא עצמו אינו מקיים אותו. אחרי 70 שנות עצמאות, לא ראוי שנמשיך לטפח את תדמית הקורבן, שמזה זמן רב כבר אינה מועילה לנו. בעולם של מאזני עוצמה ואינטרסים, אין בה שום חכמה מדינית, במיוחד למדינה ריבונית וחזקה. עלינו להשתחרר ממוטיב השואה כמרכיב בהצדקת מעשינו ולבסס אותם על
שוויון זכויות לאומי כולל לעם היהודי (חזרה לציונות) ועל זכות בלתי-מתפשרת להגנה עצמית אפקטיבית. לקוּת זו בהסברה הישראלית היא נושא לדיון רחב ונפרד לעצמו. הסברה ללא אמונה בצדקת הדרך היא כמכונית ללא ניצוץ. בתחום זה יש משהו שאנו יכולים לאמץ מהגישה הערבית, מבלי להוסיף לכך את נטיותיהם לסילופי עובדות ושכתוב המציאות; הם אולי זקוקים לכך, אנו לא.
פוליטיים: משום שישראל מסכימה לקבל ולאמץ את עיקר הגישה האירופית, הפוסט-ליברלית המתחסדת והצבועה, הגורסת בפועל שזכות היסוד של אדם, או מדינה ריבונית היא זכות "בערבון מוגבל", וכי את גבולות הערבון יכתיבו לה אחרים: אירופים, ערבים, אירגונים בינלאומיים צבועים וחד-צדדיים, תקשורת פופוליסטית או אירגונים תומכי-אויב שזה אחד מתפקידיהם המוצהרים.
