העזתים אינם נתונים תחת כיבוש, משום שכפי שיואילו לשלם - כך יקבלו כל מה שיחפצו - מצידה של ישראל. יש להם רק בעיה אחת, והיא האקוטית: אין הם חופשיים לצאת מעזה ולהגר לארצות מעבר לים. הרי מצרים סגרה את גבולה עם עזה, ולא מרוב אהבה. ישראל גם היא סוגרת את גבולה, אך רק על-מנת לשמור על ביטחונה. בעוד הים נותר פתוח לדייג עד גבול מסוים. אך באין נמל, כל תושבי רצועת עזה נתונים בכעין הסגר. אין זה מצב רצוי, ובטח אי-אפשר להחזיק קרוב לשני מיליון איש בסגר שכזה, גם אם חלק מהם יוצאים כל יום לעבוד בישראל.
ישראל הייתה שמחה לאפשר לערבים תושבי עזה לבנות לעצמם נמל משלהם, בתנאי שהיא תוכל לפקח על מהות החומרים הנכנסים אליו. אך דבר כזה לא יכול להתקיים ללא הכרה של ממשלת עזה בישות הישראלית כמדינה יהודית עצמאית. התעקשות הערבים לא להכיר בקיומה של מדינת ישראל, יחד עם המשכת היניקה שלהם את אמצעי קיומם ממנה, היא חסרת תועלת עבורם. משום שמצבם קשה מנשוא. היאוש אוכל בהם, והתנאים של הקצבת שעות חשמל (כמובן לא למנהיגים), הכסף שהולך ואוזל משום שהוא זורם להקמת מנהרות תופת והתחמשות, ולא לתושבים, יחד עם התלות הכלכלית המוחלטת בישראל (חשמל, דלק ומים) - אין בהם להרנין את ליבם ולאפשר להם לחוש כמדינה.
הפתרון היחיד שעשוי לחלץ את מדינת עזה מהמצב הקשה הוא אך ורק קיום הסדר מדיני בין שתי הארצות, ללא כל התנאים חסרי השחר כמו "החזרת זכות השיבה". כשלמעשה אין כיום אדם אחד בעזה שחי פעם כתושב בישראל, ונאלץ לנטוש את ביתו ולעבור לעזה. ה"פליטים" של 1948 מזמן כלו מן העולם. וזכות של פליטים נתונה חוקית רק למי שבעצמו הוא פליט, לא ילדיו ולא נכדיו או ניניו.
הפליטות לא עוברת בירושה. רק לידיעת מי שלא ידע על כך.
יחד עם כל זה, מעמדה החזק של ישראל, שידה הייתה על העליונה בכל קרב עם הערבים, מעניק לה זכות להציב דרישות מהעם הערבי העזתי, שיבטיחו במסגרת ההסדר המשותף את ביטחונה, ויביאו לחיים טובים יותר לכל הצדדים. שיתוף פעולה כלכלי הדוק יותר, והשקעות ישראליות של פיתוחים טכנולוגיים בעזה, יכולים רק להעלות בה את רמת החיים, אבל מי שלא יחפוץ בזה הדרך תהיה פתוחה בפניו לשוט או לטוס לארצות אחרות. הערבים שאני רואה בניו-יורק עושים חייל בעסקים שונים, ואינם משמיעים תלונות מהסוג שיש בפי הערבים כיום בעזה. גם בישראל חיים ועובדים רופאים, אנשי סיעוד ושאר אקדמאים ערבים, והם זוכים להערכה רבה בקרב אנשי המקצוע.
לחדש את הטרמינולוגיה
השלום הוא מילה גסה בפי הערבים, מוקצה מחמת מיאוס. אז לא צריך להשתמש במילה זו עד שאיבדה את משמעותה וחינה. יש לחדש את הטרמינולוגיה, ללכת בזהירות בין הסיפים, לכבד את הזולת ואת צרכיו, אך לעמוד בתוקף על מעמדנו העדיף, ועל כל מה שאנו יכולים לתרום להשבחת מצבם של העזתים.
כמובן, שהנהגת החמאס כיום לא בנויה לתוכנית כזו. הם נהנים ממעמדם, מתנאי הלוקסוס בהם הם חיים, על חשבון עמם הגווע, וממשיכים את השחיתות שהנהיג עראפת ימ"ש, הנהוגה בכל ארץ ערבית שאינה דמוקרטית (כי דמוקרטית -אין כזו עדיין).
אם לא יקום מנהיג חדש שלא מקרב החמאס, אלא כזה שטובת עמו יקרה לו, ויכריז על רצונו להגיע להסדר קבע שיתיר לבנות נמל ולבטל את ההסגר של העזתים, אין שום סיכוי להיטיב את מצב העם היושב בעזה - זה שמצרים אינה מעונינת בו, וכן גם אנחנו. זכותם לקבל ישות עצמאית וחופשית, בלי להזדקק להיתלות במיתוס המפוברק של היותם חלק מעם פלשתיני - כי אין ולא היה כזה. ואין צורך לחזור ולפרט מנין הגיעו כל מהגרי העבודה לארץ ישראל במשך כל המאה העשרים, מאז שהחלה לצמוח תחת ידם של היהודים, ובמיוחד עם הצורך בפועלים לבניית נמל חיפה. כי זו הסיבה שמשכה אותם מכל ארצות ערב. אז לבוא ולספר לנו הבלים מבית היוצר של מוחם הקודח של מנהיגיהם, שישכחו מההבלים הללו.
עזה כיום היא כבר מדינה, אומנם לא מושלמת, משום הגבולות הסגורים שלה ממצרים וחלקם עם ישראל. לכן דרושים מנהיגים אמיצים שיקומו, ידברו ביניהם, ויגיעו להסכם שייטיב עם כל הצדדים, תוך שמירת ישראל על מעמדה ועקרונותיה. גם הנשיא טראמפ בתוכניתו, משייך את הערבים העזתים למצרים מבחינה כלכלית, ואת הערבים תושבי יהודה ושומרון - לממלכת ירדן. עם האחרונים נגיע לבטח גם כן להסדר אחרי שנסיים לעשותו עם תושבי מדינת עזה. כי תושבי יו"ש קרובים מבחינה אתנית ושבטית לתושבי ירדן, ששמונים אחוזים ממנה אינם ירדנים במקור; שני מיליון הם פליטים מסוריה, ויתרם - מכנים עצמם פלשתינים. שיהיה. אך אין להם דבר וחצי דבר עם עזה. לכן הרעיון של מדינה אחת לעזה ויו"ש כשישראל נתונה בתווך היא חלום באספמיה. רעיון שלעולם לא יתגשם.
כשנפגשתי בזמנו בקהיר עם
אניס מנצור המנוח, גדול עיתונאי מצרים, וידידו הקרוב ביותר של הנשיא עבדול נאצר, ושוחחתי עמו בנושא השלום - האם ומתי יהיה אפשרי - ענה לי: שוויה שוויה (לאט-לאט). זה יקח לפחות מאה שנה", אמר לי. הוא לא התכוון לשלום הקר הקיים מאז 1979 בינינו למצרים. הוא התכוונן לשלום מלא. נו, אז יש למה לחכות. צריך רק סבלנות, אורך רוח, ולדעת לדבר ולהבין את שפתם של הערבים ואת רוחם. לא לחשוב אשכנזית... רק כך נגיע למטרה - שלנו ושלהם.
