ביהמ"ש העליון "זוכה", בצדק, לשפל חדש לבקרים, בחלקים הולכים וגדלים מצד הציבור כלפיו. על-פי סקר שנערך לפני כשנתיים על-ידי המכון לדמוקרטיה (שאיננו חשוד בהטיה ימינה), נמצא כי אמון הציבור בביהמ"ש העליון ירד (מגמה נמשכת) ב-6% בהשוואה לנתונים משנה הקודמת. רק 56% מהנשאלים ציינו כי הם מאמינים במוסד. ראוי לציין כי גם אמון הציבור במשטרה ירד ב-2.5% ביחס לשנה קודמת.
למעשה הציבור נתן ציון 'נכשל' באותיות קידוש לבנה לשתי המערכות הללו. נציין עוד כי מאותו סקר עלה, בכל הקשור לשמירת הסדר הציבורי, ששיעור בלתי נתפש - 40% מהציבור, סבורים שבתחום זה, מדינת ישראל מבצעת את תפקידה בצורה רעה מאוד או די רעה.
לפני מספר שנים ניתן פרסום נרחב, 'מתובל' בנדיבות בכינויי גנאי, בתקשורת, להתבטאות של מוטי יוגב (
הבית היהודי), שקרא להרים על בית המשפט העליון כף של דחפור 9-D. יוגב עורר סערה כאשר קרא למצוא את הדרך לעקוף את פסק הדין של השופט
עוזי פוגלמן, בעקבות החלטתו לעכב הריסת בתים של מחבלים רוצחים. הוא טען כי "שופט בית המשפט העליון, עוזי פוגלמן, בפסק דינו, שעיכב הרס בתי מחבלי רוצחים, שם את עצמו בצד של האויב". ביהמ"ש מגן "על זכויות רוצחים אך בכך הוא מונע ענישה מרתיעה ומסכן חיים". דברים אלו הכעיסו את חברי הכנסת
חיים ילין ו
עפר שלח (יש עתיד). "ח"כ מוטי יוגב מדבר דברי בלע חסרי רסן על בית המשפט העליון. אחרי שהציע להעלות דחפור על היכל הצדק הישראלי, הוא מסית עכשיו נגד שופט עליון ומבטיח, תוך אי-הבנה מוחלטת של התהליך הדמוקרטי, לסכל את פסיקותיו", אמר שלח.
מהאמירות האלה נולד דיון שכלל גם פרשיות נוספות וביניהם ביקורת קשה על פסיקות אחרות, לא מידתיות, במאמרים בתקשורת. כך מוזכרת ההחלטה להרוס את בית הכנסת 'איילת השחר' בגבעת זאב, למרות שלא הוכחה בעלותם של התובעים (הערבים). ה"יציאה" האחרונה של אותו שופט, פוגלמן, שהורה כזכור גם על סגירת מתקן חולות, יצרה את ה'פאשלה', שאת תוצאותיה ההרסניות, אנו רואים ברחובות דרום תל אביב, יומיום ושעה שעה, בעוד התושבים משלמים את מחירו הכבד של העיוורון השיפוטי: בריונות עזת מצח של המסתננים. שופטי ביהמ"ש העליון, משוחררים כידוע לחלוטין, מכל חשבון נפש באשר לתוצאות פסיקותיהם. וכך קרה גם הפעם. בתל אביב ניטשת היום מלחמת אחים בין שתי קבוצות אריתראיות, "פליטים" כביכול... עדות לחופש הבלתי מוגבל שניתן להם, להשתולל כרצונם ברחובות ת"א. חופש בו זכו בחסותו של ביהמ"ש, שלא חס ולא דאג לסבלם של תושבי דרום תל אביב.
זכור האירוע של נתיב האבות שבגוש-עציון. כל האדמות שבהן נמצאים הבתים נשוא פנייתם של ארגוני זכויות האדם והחלטות הבג"ץ, הן אדמות מדינה מלבד שתי רצועות דקות באמצע השכונה - "התולעים". למרות שוועדה מיוחדת של משרד המשפטים, משרד הביטחון ומומחים נוספים טענו לבג"ץ, בצדק, כי ניתן בנקל להסדיר את השכונה, בעיקר מכיוון שרוב אדמותיה הן אדמות מדינה, הוחלט בפסק הדין, כי יש להרוס 17 מבנים בנתיב האבות, ולפנות את יושביהם. חד וחלק.
מרים נאור כתבה בתשובה לעתירה כי: "במקרה שלפנינו לא הבחנו בין מבנים לחלקי מבנים... בשל טעמים אחרים ובהם חשיבות השמירה על שלטון החוק וקיום התחייבויות המדינה לבית המשפט". ומי יזכיר לכבודה כי מזה זמן רב אנו רואים בתים של מחבלים, בהם הרסו והורסים, בפינצטה, את חדר המחבל בלבד. או את אחד החלונות בו... שם, בבניה הערבית, מתחשבים. בבניה היהודית - הורסים. וכמובן את המבנה כולו. מרים נאור סירבה לבקשת המדינה. "הקו המנחה", פסקה, "הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה". לפני ששיגרה את הדחפורים למלאכת ההרס שלהם, שחררה הנשיאה את האמירה הצבועה הבאה: "לא ניתן עוד להשלים עם הפרת החוק המתמשכת. יש לזכור כי הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי-החוקיות נותרת על-כנה".
הבנייה הערבית: מאמץ-על למנוע ביצוע צווי הריסה.
ועכשיו אנו מגיעים אל הבנייה הערבית. הסכיתו נא: שם הסיפור מתנהל אחרת לגמרי. כאן נעשה מאמץ שלעיתים הינו בלתי מוסווה, למנוע כל ביצוע של צווי הריסה שהוצאו בגין בניה בלתי חוקית. כמעט תמיד מופיעים ארגוני הסיוע, וממהרים לעתור לבג"ץ. לרוב, מדובר בטענות קלושות ולמעשה חסרות שחר מבחינה משפטית, אבל הבג"ץ, איך לא, מוציא צו ביניים ואוסר על ההריסה עד לבירור העתירה. לא בכדי הלינה יחידת הפיקוח של המינהל האזרחי כבר בשנת 2005, על ההתנהלות הזו: "במטה היחידה הצטברו מעל 400 בג"צים הכוללים מעל 700 מבנים בבנייה בלתי חוקית פלשתינית, שהוקפא הטיפול בהן, הן מצד בית המשפט והן מצד הפרקליטות. מח' הבג"צים 'אינה מתלהבת', בלשון המעטה, להזדרז ולטפל בעתירות מסיבות שונות ומשונות!". ולקינוח סיפור מקומם על ההתייחסות המפלה אפילו בבוטות, בגסות רוח, ותוך צפצוף ארוך על תובעים יהודיים:
לפני יותר מ-45 שנה רכשה קבוצת משקיעים יהודים, שמצוות יישוב הארץ עמדה לנגד עיניהם, אלפיים דונם בנגב. עשרים שנה לאחר מכן, התיישבו סמוך לשטח שלהם בדואים משבט אל-עזאזמה. המדינה החליטה להקים לבדואים הללו את היישוב ביר הדאג'. הושקע במקום כסף רב כדי לפתח תשתיות. הבדואים רצו עוד. חלק מהם פלשו לשטח שבבעלות אותה קבוצה של יהודים והקימו עליו מאות (!) מבנים בלתי חוקיים.
ומה יעשו בעלי הקרקע היהודים? כאזרחים שומרי חוק הם פנו לשלטונות וביקשו את פינוי הפולשים. המכתבים והפניות לא עשו את שהיו אמורים לעשות. וכי המדינה מצווה על שמירת החוק? במועד ההוא הנפגעים/הנפלשים החליטו לעתור לבית המשפט והסתייעו בעמותת רגבים. התובעים סברו כי פנייתם תענה בביהמ"ש לצדק, שהרי, הקרקע רשומה בטאבו על שמם של אותם יהודים כדת וכדין. אלא שבית המשפט העליון לא איכזב... את הערבים.
מני מזוז הסביר לבעלי הקרקע שאי-אפשר לתחום פינוי כזה של הפולשים הבדואים בלוחות זמנים. "אתם מבינים שהפתרון לא יבוא מאכיפה פרטנית", הוכיח אותם, "זה מאבק סיזיפי שלא ייפתר בדרך של אכיפה בלבד". נאור שוב לא טרחה להסתיר את אהדתה לנתבעים פורעי החוק. היא הייתה עוד פחות סובלנית. "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה, עם כל הכבוד, במרכז החיים", נזפה בפרקליטם, "אני מציעה לאדוני למחוק את הערעור".
הנה לכם, על קצה המזלג סיפורו של ביהמ"ש העליון. יחסו להתיישבות היהודית ויחסו להתיישבות הערבית.
