ברזומה של דניאל שנער ישנן שנות שירות בצבא הקבע כקצין בתפקידים מסווגים, וכמי שחווה את הסכסוך הישראלי דרך כוונות הירי של קצין מבצעים עם הרבה קינוחי מזלט"ים ומרקעי תצלומי תקריב של כל מה שמתחולל מעברו השני של המתרס. הוצאה לאור של הספר "שמים אדומים" בהוצאת
ידיעות אחרונות התאפשרה רק לאחר דיונים ממושכים של הצנזורה וועדת שרים מיוחדת.
דניאל שנער השכיל לפרוס לפנינו יריעה ספרותית ראויה להערכה. הדמויות הן פרי דמיונו, אך כל אחת חובקת את המציאות העקובה מדם, בה אנחנו נמצאים. בספר ניפגש עם סער מירושלים ועלי משכם. איתם גם עם ג'ני מארה"ב בתו של "ראש חטיבת הטרור של הסי-אי-אי, שנתקל בערבים בעיקר בתפקידי טרוריסטים" (עמ' 68). לג'ני יש "הרבה כעס על ההנהגה הישראלית וגם על אמריקה, שתומכת בישראל ומאפשרת לה להתחמק ממה שנראה כמו לא מעט
פשעי מלחמה" (עמ' 115).
הספר בחלקו הראשון מפגיש אותנו עם פלשתיני משכם, ישראלי מירושלים ויהודייה מארה"ב, החולקים נעורים מחייכים עם תקוות וחלומות משותפים על עולם של שלום. בגרותם נזרקת מהר לתוך התפתחות כואבת, המאלצת אותם להתבגר לתוך מאבק קשה של בחירה בין מחויבות זה לזה בחברות האמיצה ובין הנאמנות לעמם ולארצם.
כשלתוך הנעורים המחייכים נזרק רגע של אימת כנופית רחוב שכמעט קטפה בארה"ב את חייו של סער, היה זה עלי הפלשתיני משכם שהציל את חייו, וסער שחייו ניתנו לו במתנה "אסיר תודה לאלוהים ולעלי, לאוו דווקא בסדר הזה.." (עמ' 60). במרחק של שנים מעטות עלי משכם כבר נמצא במקום אחר, בינו ובין עצמו ליד מחסום חוורה הוא שח לעצמו: "האם סער (בינתיים קצין מודיעין ביחידה מסווגת) מעלה על דעתו שאתה (עלי משכם) הפכת לרוצח? לטרוריסט עם יותר דם על הידיים מכל אחד בשומרון? ככל שאתה יודע, יכול להיות שגם סער הפך לטרוריסט, טרוריסט יהודי, ואולי הוא ממש מולך" (עמ' 143)? ועלי אינו מודע שסער הקצין חולף ליד רכבו כקצין בצבא הגנה לישראל, המשרת ביחידה נבחרת של המודיעין הישראלי.
שני הנערים היפים, שידעו חברות יפה ותמימה, התבגרו למציאות בה כל אחד לוחץ על ההדק היורה כדורי מוות זה לעבר עמו של זולתו.
כואב ללוות נעורים תמימים ויפים, שחלמו על שלום במחנה נוער יהודי פלשתיני בארה"ב, וחלומותיהם מתנפצים לרסיסים במפגש מדמם בין שני עמים, שלתוכו הם התבגרו. כואב ללוות מציאות של "מזרח תיכון עייף אך מלא תקווה חזרנו בבת אחת שנים אחורנית והרחובות התמלאו דם" (עמ' 82). סיף אחיו של עלי, שלא היה מעורב בפעילות פוליטית, עמד בתור במחסום וכשביקש למצוא מחסה, כשהחל ירי של חיילים "אחד מהקליעים פגע בקיר אבן, ואבנים שניתזו מהקיר פגעו בראשו, הוא מת במקום" (עמ' 82), מה שהפך את עלי לעסוק "אך ורק במחשבות של נקמה" (עמ' 85).
אני כקורא, המסתייג לחלוטין מאלימות ומכל ביטוי של מאבק מזויין ככלי במאבק פוליטי צודק, מתרגש מהעובדה, שדווקא איש מודיעין שלחץ על ההדק, הוא זה הפותח צוהר בפני הקורא הישראלי לעולמו של פלשתיני שחווה את חוויות הכיבוש. "ההתקוממות לא התחילה בגלל אל-אקצה, אל-אקצה היא סמל, אבל ההשפלה היא המקור לכול" (עמ' 87).
מצער, שהחברה הישראלית מתעלמת ממה שחש עלי, שנתן את כל אמונו רק בשלום נקלע למציאות, שימיר את דרכו למלגה באוקספורד בדרך ש"רק בכוח נצליח" (עמ' 86) וכי הנוכחות של צבא כובש שמביאה בעקבותיה גם מוות "העבירה אותו על דעתו" (עמ' 85).
מצער, שהחברה הישראלית מתעלמת מהעובדה, שהכיבוש משחית והופך חייל, בוגר מערכת החינוך הישראלי, לבוגר המגבש כוחנות יהירה וגסת רוח. קשה לי לקרוא את הקטע על "חיילים מרושלים ... עקבות השגרה השוחקת ניכרו בה היטב" (עמ'142) ופנייתם לפלשתיני במחסום: "יש בעיות שמן... על מה צחקת, שמן, ספר לנו..."(עמ' 142).
בשבילי הספר "שמים אדומים" אינו מותחן ריגול עוצר נשימה, או כפי שנכתב על כרינת הספר: "ספר הסוחף את הקורא אל תוך עולם סתרים של אקרים, מרגלים, לוחמים וטרוריסטים", אלא ספר הכואב את כאבם של צעירים, שנאלצו להתבגר במהירות לתוך כאוס של מציאות חיים מדממת העוקרת מתוכנו את הטוב והיפה. ועל כך ארחיב ברשימה השנייה.
