הטיפול הישראלי בעזה שערורייתי

בין עסוק אחד בשאלות יסוד עקרוניות ומהותיות לאחר, ראוי לפעמים להעיף מבט סביב ולראות גם מה קורה במקומותינו ביום-יום. מטבע הדברים, מקום בו מתרחשת פעילות אלימה וקיים חשש מתמיד להתפוצצות צבאית, כפי שנהוג לכנות זאת במקומותינו, הרגישות והעניין גדולים יותר. חזרתי להתבונן בעזה ובמה שמתרחש לאורך גבול העוטף - מצאתי שערורייה. זו שייכת באופן בלעדי לממשלת ישראל ולפיקוד העליון של צה"ל. אמרתי תחילה ממשלת ישראל, אבל רק מפני שהיא העומדת בראש פירמידת הביטחון הלאומי שלנו. בפועל, השערורייה מתחילה בצה"ל "ומדביקה" ואולי אפילו מזהמת את הממשלה והקבינט. "מגפת ההכלה" השתלטה על כל חלקה טובה בפיקוד העליון של צה"ל והיא זולגת משם אל מנגנוני השלטון האחרים. אינתיפאדת הבלונים והעפיפונים (ובקרוב גם אמצעים נוספים כרחפנים ועוד) נמשכת בכל עוזה. השיטה מתייעלת ומשתפרת וכל האמצעים הדרושים נמצאים בתחומי האספקות האזרחיות. גדלות המיומנות וההתלהבות של יוצרי אמצעים אלה ומפעיליהם, ובמקום שיש מוטיבציה גם צומחים חידושים ומתרחב היקף הפעילות. דומה שהממשלה מניחה לעזתים להתגרות בה ובתושבי העוטף ולפגוע באורח החיים של התושבים בחומרה הולכת וגוברת. זאת בתמורה לשקט יחסי לאורך הגדר. נראה שהמקצוע הצבאי החשוב ביותר כיום בצה"ל הוא לא הלחימה אלא הפסיכולוגיה של הטרור והטרוריסטים. אולם, הפסיכולוגיה שלהם קשורה בעבותות חזקים לפסיכולוגיה הדפנסיבית שלנו, וזו כבר מזמן מטרידה מאוד. השקט היחסי לאורך הגדר אכן נמשך, מאזן הדמים נרגע מעט ולשמחתנו טרם גבה מחיר מתושבינו וחיילינו, אבל זהו מצב-ביניים. בני הערובה משני צידי הגדר נותרו בני-ערובה. יכולות האויב משתפרות, איכות חיי התושבים הישראלים לאורך העוטף מתדרדרת, הסיכונים לפגיעות בנפש מתרבים, והדימוי ההרתעתי הישראלי ממשיך להישחק. אפילו התקשורת השתתקה במידה רבה והתושבים - מבליגים (בעצם, מדוע?). נראה שהציבור עייף מלדבר אל הקיר הממלכתי בירושלים, זה שיש לו שמיעה סלקטיבית ו"משחקי הכס" נמשכים והולכים. בעיני זהו מחדל ביטחוני חמור, המצטרף למחדל חמור הרבה יותר המתהווה בגבול הצפון. אם תשיג ישראל בהשראת מהלכים אלה הישגים מדיניים משמעותיים, כגון: הכרה אמריקנית בריבונות ישראל ברמת-הגולן, או הרחקה משמעותית של הכוחות האירנים מגבול הרמה והפרדתם באופן חד וברור עם ערבויות מהכוחות הסוריים במרחב שבין האזור המפורז בצפון לדמשק - ניחא. באופן ההתנהלות הנוכחית, זו נראית אשליה. לאחרונה מודלפים לתקשורת או מומצאים בה סיפורים בדבר טיפול אמריקני- מצרי-ישראלי ואולי גם אחרים ב"הסדרת בעיית הרצועה" - פירוז ושיקום בשילוב עם החזרת בני הערובה - אם זה יתרחש - ניחא; כל דבר פחות מכך יהיה מקח טעות וכישלון ברור של השלישיה המנהלת כיום את הביטחון הלאומי שלנו נתניהו - ליברמן - איזנקוט. אינני יודע אם שלישייה זו מהמרת, או יש באמתחתה הפתעה משמחת לכולנו. אבל עליה לדעת שאין ולא יהיה אחראי אחר מלבדה לכשל מתמשך בהגנה על יישובי העוטף וכלל אזרחי ישראל מהאיום העזתי. הכרזת נתניהו וליברמן בימים האחרונים על הקשחת היד מול חמאס ברצועה, בינתיים איננה אלא אוויר חם. בסוף השבוע האחרון הודלקו באזור העוטף קרוב ל-40 מדורות טרור, והמספרים אינם קטנים יותר גם בימים שלפני ההכרזה וגם בימים שאחריה. הגיע הזמן להתעורר באמת ולהעמיד בפני חמאס ברירה חדה, החדה ביותר האפשרית, שאותה הוא מבין היטב. את המבחנים בתורת הנאום עברה השלישייה הנ"ל בהצלחה לא מבולטת, עכשיו עת המבחן המעשי.