הכל נשמע טוב באלבום החדש, השלישי, של השינז. רוב השירים מצוינים, כתובים ברמה גבוהה מהממוצע ברוק האמריקני העצמאי. ההפקה מלוטשת, אבל שומרת על הפשטות והחדווה שבנגינה של להקת קולג'ים. ג'יימס מרסר, הסולן, נשמע אמין כתמיד, צנוע, אינטליגנטי ונעים. ובכלל, זה אלבום שקשה להגיד עליו מלה רעה אחת. אולי זו בדיוק הבעיה שלו. לא תמיד זו מחמאה.
ה"שינז", שמוצאה באלבקרקי שבניו מקסיקו, ארצות הברית, מצטרפת לגל של להקות אינדי שמחוללות מיני מהפכה במצעדי המכירות האמריקניים. בשנתיים האחרונות אפשר למצוא בהם, ובמקומות גבוהים יחסית, להקות שלא בלטו במיוחד אפילו בתעשיית הרוק העצמאי. הסיבות העיקריות לכך הן ירידה במכירות של אמנים מן הזרם המרכזי, חשיפה גוברת של מוזיקאים פריפריאליים באמצעות האינטרנט וסדרות טלוויזיה פופולריות (ה"שינז" התבקשה לתרום שירים לפסקול ה"סופרנוס" ו"באפי ציידת הערפדים", למשל) וגם איזו רוח מפויסת שנושבת בחלק ניכר מהתוצרים של האינדי עצמו.
מרסר וחבריו הם דוגמה טובה לכך. הם לא מבקשים להתריס, אפילו לא להציג איזה ייחוד. רק לנגן היטב, לכתוב מוזיקה טובה ולשמור על יושרה יצירתית. זו התחייבות לא קטנה בזכות עצמה, וה"שינז" עומדת בה בכבוד.
במקרה של "Wincing The Night Away" התוצאה נעימה מאוד לאוזן, אבל לא תמיד מעניינת. אל הפולק הפסיכדלי של ה"בירדז" וה"ביץ' בויז", שהיה מקור ההשראה העיקרי של ה"שינז" באלבומיה הקודמים, הצטרף הפעם הרוק הבריטי של שנות ה-80.
בכמה שירים מאמץ מרסר את צורת ההגשה והמאניירות הקוליות של מוריסי, ואפילו כמה משפטים מלודיים שהועתקו במדויק משירי ה"סמיתס". במפתיע, החיבור בין המלנכוליה הבריטית לשירי השמש והאהבה של החוף המזרחי האמריקני בשנות ה-60 מצליח להישמע טבעי ואפילו הגיוני.
תורמת לכך לא מעט הכתיבה המלודית של מרסר. הלחנים שלו מורכבים תמיד, נפתלים, ובכל זאת הם נשמעים פשוטים וקלים להאזנה. גם הטקסטים שלו עושים רושם אמין ונדיב, אף על-פי שיש בהם מידה של ערפול ונטייה להתחכמות.
במלים אחרות, חברי ה"שינז" מצליחים להתחבר הן למסורת החקרנית ולצבעוניות של בריאן וילסון והן לרגשנות הנבונה של מוריסי, בלי להסתכן בחשיפה רגשית או בבחינת גבולות מוזיקליים או נפשיים. הם לוקחים את הטוב מכל העולמות, ועושים זאת באהבה, בחן, בכנות - ובכישרון שאי אפשר לזלזל בו.
אחרי הכל, באלבום יש לא מעט שירים מצוינים, שקל להצטרף אליהם כבר בהאזנה שנייה ולהעריך את השלמות המבנית ואת המיומנות שבה נכתבו ובוצעו. ייתכן אפילו שבפי מוזיקאים להוטים יותר, רגשניים יותר, אולי אפילו יהירים יותר, הם היו צוברים נפח של קלאסיקה מודרנית. אלא שחברי ה"שינז" אינם להוטים, אינם רגשנים ואינם יהירים. הם מוזיקאים מצוינים, ואפשר להעריך את חוסר היומרה שלהם, את המודעות שלהם ליכולתם ולמגבלותיהם ואת היופי המדוד שביצירתם. ואולם בסיכומו של דבר, "Wincing The Night Away" הוא אלבום טוב, טוב מאוד אפילו, ואפשר לוותר עליו בקלות.
Wincing The Night Away - The Shins. סאב פופ; יבוא: התו השמיני