"כמובן עשינו הרבה דברים כמו שסיפרתי, כמו קורס משפטים. בילינו בו זמן רב, למדתי לבגרות, קראתי ספרים, שרנו, ערכנו ארוחת בוקר משותפת. כל האגף יצא החוצה, כל חדר הביא את הדברים שלו ואכלנו כולנו יחד. ארוחת צהריים אכלנו ביחד. ברוב הפעמים קיימנו מסיבות, היינו יושבות ושרות ורוקדות, עשינו הרבה דברים להעביר את הזמן שלנו. צפינו בטלוויזיה קפצנו בחדרים למשל, עשינו שטויות עשינו הרבה דברים". לא. זה לא. זה נשמע לכם כמו התיאור של הבת שלי ל-"איך היה יומה הראשון או בכלל בקייטנה"? למעשה לא מדובר בבת שלי שאצלה הדברים מסתכמים ב"משעמם". או יותר מפורט "משעמם מאוד". מדובר במי שהוגדרה על-ידי ארגוני השמאל כלוחמת החרות, הנערה עהאד תמימי, שכזכור נכנסה לכלא בשל הכאת חיילים וזכורה בעיקר מתמונות שהנציחו את גבורתה מול קצין צה"ל שחוטף ושותק.
אז זו תשובתה לשאלה "ספרי לנו כיצד נהגת לבלות את יומך לפרטים. מה עשית בכלא"? ועם שחרורה היא זכתה לתמונות מחמיאות עם יו"ר הרשות הפלשתינית וכמה קילו יותר ממה שהיא נכנסה.
עכשיו הייתי ממליץ לארגונים המתאימים אצלנו, שיכינו אותה, ובכלל את שאר המשתחררים מהכלא הישראלי, חזרה למציאות שמחוץ לכלא, בתוככי הרשות באזור יו"ש או החמאס באזור עזה. בקיצור נגמרה הקייטנה. חוזרים להפגנות ולמכות, ומתפללים שאולי יצלמו אותנו שוב ויחזירו אותנו לקייטנה. שוב פעם שגרה יבשה. הניסיון להתפרנס בכבוד כדי להשיג אוכל, ללכת אני מניח כמו כל נער ממוצע לבית ספר, ובעיקר איך חוזרים לחיות תחת שלטון שהזכות היחידה שהוא דוגל בה, היא זכותו להכניס לנו הישראלים כמה שיותר. ודיר באלאק לחשוב אחרת. החיים קשים אבל אין מה לעשות. בתשע בערב כיבוי אורות.
ולגבי התכנייה של השב"ס עם ההפעלות והפעילות לאסירות הביטחוניות. הייתי ממליץ לאנשי המתנ"ס בדימונה, שיאמצו כמה רעיונות לקייטנה עם תמונה משותפת עם קברניט (הייתי אמור לרשום קברניטי אבל במקרה שלנו זה קברניט) העיר, בלשכת ראש העיר. גם לנו מגיע גיבורים משלנו.
עוד אני כותב את הטור זה ומסתבר שבמחקר כזה או אחר שנערך, נמצא כי מחבלים הכלואים בבתי כלא בישראל מבזבזים פי שלוש וחצי מכל ישראלי ממוצע מים. כנראה שהקמפיין של רננה רז ורשות המים לא הגיע לשם עדיין. רק לסבר את האוזן. צריכת מים ממוצעת לישראלי לשנה היא כשבעים קוב בעוד שצריכת מים ממוצעת של אסיר ביטחוני היא כמאתיים וחמישים קוב מים! בקיצור אחרי שחידשו לנו עם שגם עפיפונים יכולים לעשות טרור, התחילו לשתות לנו את המים. ולא מזמן מסתבר, כשהסתיים חודש רמדאן, לא מעט תקציב לשבירת הצום הופנה לקניית בקלוואות לאסירים הצמים. מה שנקרא "החיים בקלוואה". ויצאה כבר תגובה של מי שזה, שאפשר לנסות להתקין להם חסכמים או כל מיני טכנולוגיות שיגבילו את הבזבוז במים. איש לא העלה על דעתו חלילה מושגים כמו הקצבת מים או ענישה כנגד המבזבזים.
אז אם כבר יש כזו יצירתיות אצל אויבינו, לעשות לנו טרור באמצעות המים, הנה אני מציע להם עוד כמה רעיונות איך לגרום לנו להרגיש שהגיעו מים עד נפש (תרתי משמע). האסירים הביטחוניים יכולים למשל להגביר את השימוש שלהם בנייר טואלט. זה יכול לגרום נזק אדיר לכלכלה הישראלית. הם יכולים גם לזרוק את הנייר לאסלה ובכל לגרום ללא מעט בעיות צנרת וסתימות. יש בזה ריח לא נעים (שוב תרתי משמע) של אפליה כי העובדים שיגיעו לשחרר את הסתימה הם עובדים ערביים שמנוהלים תחת קבלן יהודי. ואז יהיה אפשר לפתוח בשביתת אינסטלטורים, מה שיביא למשבר בענף הבנייה והתייקרות מחירי הדירות. נגיד הבנק שעוד לא נבחר יתפטר וראש הממשלה יכריז על הקדמת הבחירות. סיסמת הבחירות תהיה ש"הערבים נוהרים לקלפיות", וסוף-סוף יוכלו הערבים בשיתוף ארגוני השמאל לצאת להפגנה בכיכר רבין ולהניף את דגלי אש"ף בשיתוף קריאות "בדם ורוח נפדה את פלשתין". אהה . בעצם זה כבר קרה.
הכל מתחיל בסתימה בשירותים. אפשר למשל להגביר את השימוש בשמפו במקלחת. זה נכון שלפי הסרטים שראיתי אסירים מסתובבים תמיד עם קרחת ועושים משקולות בחצר בית הסוהר, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לגמור לפחות בקבוק אחד של שמפו בכל מקלחת. אחרי חודש חודשיים נציבות השב"ס תפנה למשרד האוצר בדרישה להגדיל את התקציב שלהם. האוצר יתנגד והאסירים יפתחו בשביתת רעב גדולה עם טורטית קטנה בסיום כל יום. תמונות מהעולם יזרמו וארגוני זכויות אדם יצאו לרחובות כדי לממן להם את השמפו. תנועה עולמית גדולה בזכות מרכך שיער לאנשים קרחים. ומשם להפגנה בכיר רבין וכו'.
או למשל לדרוש יותר מנקי אוזניים ולהשתמש בהם כסולמות בריחה מהכלא. מצד שני למה לברוח כשיש תנאים כאלו טובים שם?
