מוספי סוף השבוע המוגדלים, לקראת ראש השנה, כללו בין היתר שלושה ראיונות עם שלושה בכירים במדינה, שניים מהם במגזר הביטחוני והשלישי, ממלכתי, הנשיא ראובן ריבלין. מהראיונות, שכמו כל ראיונות "חג" הם תמיד חיובייים פחות או יותר, ומספרים את הסיפור של המראויין מבלי להמראיין יציק לו יותר מדי, כי כך מקובל, מלמדים בכל זאת על קשת הדעות הקיימת כיום בצמרת הביטחונית אזרחית שלנו. שר הביטחון ליברמן, שמודיע כי בחר כבר את הרמטכ"ל החדש, אבל לא מגלה עדיין מי זה, מתגלה כמי שנע בין שתי קצוות.
מצד אחד הוא מאוהב בתדמית של שר ביטחון שקול ואחראי שלא ממהר לשלוח חיילים למלחמות מיותרות, אבל מצד שני רוצה להצדיק את תדמית הבולדוזר שיצר לעצמו בטרם נבחר, עם הביטוי האומלל לגבי הנייה ו-48 השעות שנותרו לו לחיות. באמצע הוא צריך להתמודד עם מטה כללי ורמטכ"ל שזוכים ממנו מצד אחד לשבחים, אבל מצד שני מקבלים גם סדרת חינוך. "אסור לקצינים לנהל מו"מ מדיני" הוא אומר "הם צריכים לדבר במונחים של נצחון" אומר ליברמן ורומז שהרמטכ"ל הבא יזמר בסגנון הזה.
אפשר להתווכח עם הטענה של השר לגבי תפקידם של קצינים במו"מ מדיני, ונכון שהם צריכים לעסוק בענייני צבא, וצריך להאמין שכך הם עושים, אלא שהם כמו אחרים לא רואים באופק מהלך מדיני.
ראיון אחר שהתפרסם בסוףשבוע הוא עם ראש השב"כ
נדב ארגמן. בין השורות, בין התיאורים המעודדים על המהפיכה שהוא מוביל בשב"כ, הן ברמה הטכנולוגית והן ברמה המבצעית, משיב ארגמן לליברמן בדרף עקיפה "אי-אפשר לפתור שום דבר בעזרת גרזנים" ומכאן שליברמן צריך להפנים את המסר: אתה תוביל את הצבא ומערכת הביטחון לנצחון צבאי, אבל תנצל את היותך חבר בכיר בממשלה ותחתוור גם לנצחון מדיני. אפשר לנחש שגם ראש הממשלה ויתר חברי הקבינט מבינים שהחמצנו ארבע שנים שקטות מאז צוק איתן, שבהם ניתן היה לנסות להגיע לסוג של הסדרה עם החמאס, מבלי להודות בכך, אבל אולי במחירים יותר נוחים לישראל. ליברמן צריך לשנן בפני חברי הקבינט שהם יכולים ללכת רחוק מאוד בצד המדיני כי יש לנו צבא ומערכת ביטחון מצויינים שיודעים להתמודד עם אתגרים בדרום ובצפון, ועם כל הכבוד לחוליות מחבלים של חמאס, הם עדיין לא צבא שמאיים על ישראל, אלא רק יכול למרר לנו את החיים.
הכתבה חושפת את מה שידוע בקהילת המודיעין, שהשב"כ משקיע משאבים רבים בסייבר ובטכנולוגיה. אלו שטוענים כי זו השקעה מופרזת עושים זאת מחוסר ידיעה. ההצגה שעשה ראש המממשלה הם תיקי הארכיון של הכור האירני, לא הייתה יכולה להתקיים ללא מערך סייבר מתוחכם שיש לנו, שכידוע לא עוסק רק בהגנה אלא גם יוזם. הטכנולוגיה הזו מצילה מדי לילה חייהם של הרבה אנשים בישראל. איש לא מדבר על כך, כמעט, וטוב שכך.
האזרח המודאג ריבלין
הנשיא ריבלין מכככב במוסף החגיגי של ידיעות, בעקבות ספר שכתב בעל הטורים בידיעות
יועז הנדל. הספר מבוסס על סדרת שיחות ערכיות, אידיאולוגיות שניהלו השניים, שמתייגים עצמם כשותפים לאותו מחנה אידיאולוגי. שניהם, כל אחד לחוד, עסוקים מדי פעם בלחפש לאן נעלמה התנועה שמימשה את הרעיונות שהם מאמינים בה כבר שנים. שניהם מרגישים מעט זרים בביתם. ריבלין, שלוקח את תפקיד הממלכתיות לקצה הכי רחוק, לא מהסס למתוח ביקורת על חוק הלאום. "זה לא ביטוי של ריבונות אלא של פחד. מטרתו ליצור עליונות של היהודים", הוא אומר להנדל. ריבלין מצטייר כאזרח המודאג, והוא נכנס למשבצת של אזרח מודאג אחר, שמצייץ בטוויטר, ממסעתיו בעולם -
אהוד ברק.
ריבליו מוטרד מהשסע בעם ובמיוחד ביחסים עם הערבים "האוכלוסייה הערבית אינה שולית", הוא אומר", אלא בשר מבשרה של הארץ הזו. נועדנו לחיות זה לצד זה, אנחנו שותפי גורל", הוא אומר להנדל. ואם זה לא מספיק, אז ריבלין משנן משפט של זבוטינסקי שאמר "לעולם לא ננסה לפעול נגד שוויון הזכויות ולא ננסה לדחוק מישהו מארצנו". אין ספק שהספר יהיה מרתק, השאלה היא אם מי שאמור ללמוד משהו ממנו בכלל יקנה אותו ויתייחס אליו.
רוץ בנט רוץ
והיה עוד כוכב בסוף שבוע זה: שר החינוך
נפתלי בנט. אולפן שישי בילה איתו יום שלם,(שהלוז שלו כמובן נבחר בקפידה על-ידי השר ובמאי הכתבה). בנט לא מסתיר את רצונו להיות שר הביטחון, אבל מצהיר כי הוא מאוהב בתפקיד שר הביטחון. יש סיכוי שברחוב בלפור ראו את הכתבה,ורשמו לעצמם להציג לו אותה במו"מ הקואליציוני הבא שבו שוב יוצע לו תיק החינוך שהוא כל כך מאוהב בו..... לבנט יש הישגים, כמו מהפכת חמש היחידות, צמצום מספר התלמידים, אבל בישראל לא הולכים לבחירות על עוד סייעת לגו או קיצור ימי חופשה. פה עדיין הנושא הביטחוני עומד בראש סדרי העדיפות שלהבוחר,ולכן בנט מבין שהוא יצטרך להתאמץ קצת יותר לעשות את הדרך ממשרד החינוך ביד אליהו למחנה הקריה בתל אביב. מרחק אוירי לא גדול אבלפוליטי ענק.