הסיפור של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אריאל הוא דוגמה מובהקת לפוליטיקה שהשתלטה על מוסדות חינוך שאמורים להישען על דעתם של אנשי מקצוע. כך או אחרת, אין מקום לפתוח פקולטה לרפואה ללא תשתית, טכנולוגיה וכוח אדם. אלמלא היה מדובר באריאל, הפקולטה הזאת לא הייתה נפתחת, אבל זה מה שקורה כשמצד אחד צריך לשמור על הסמוטריצים והיוגבים, ומהצד השני לבנות את עצמך כשר הביטחון הבא.
החלטת ועדת השרים על סיפוחו של המוסד האקדמי שבשטחים הכבושים לשטחה של מדינת ישראל ועל חקיקה להעברתו למועצה להשכלה גבוהה מקוממת את מרבית המרצים והחוקרים במוסדות להשכלה הגבוהה במדינה. אחרי ככלות הכל יש לזכור שאוניברסיטת אריאל ממוקמת בשטח שבו יש הפרדה חדה בין תושבים פלשתינים לאוכלוסיית המתנחלים, כאשר אריאל עצמה מוקפת באוכלוסייה פלשתינית גדולה. שליטה צבאית בפלשתינים ושליטה אזרחית במתנחלים היא, לפיכך, רק חלק אחד ממדיניות ההפרדה החמורה המתקיימת מעבר לקו הירוק.
מניעים פוליטיים
מזה שלושה עשורים תמימים מתנהל מרכז ההשכלה אריאל כמוסד אקדמי לכל דבר, בעוד שמעמדו בהווה כאוניברסיטה עדיין שנוי במחלוקת בקרב רבים וטובים. אלה אינם מוכנים להשלים עם קיומו, ומעדיפים לראות במוסד החינוכי מכללה בלבד, כפי שהייתה גם בעברה, תחת חסותה של אוניברטיטת בר-אילן.
השדרוג ממכללה לאוניברסיטה, שניתן לה בזמנו, למרות הכל, נובע לדברי המסתייגים ממניעים פוליטיים גרידא, ועל אחת כמה וכמה אמורים הדברים בפקולטה לרפואה באריאל, מה שפוגע מכבר באוניברסיטאות הקיימות בשטחה של מדינת ישראל, הכורעות בלאו הכי תחת עול תקציביהן הכבד ומתקשות לעמוד בו.
