סֵפר זה יצא לאור ב"ספרית עופר" וכולל איורים צבעוניים המוסיפים חן לספר ומציגים את העצים בסיפור כבני אנוש.
הספר שהוא חלק מסדרה חינוכית בחסות מחלקת החינוך (באוניברסיטה העברית) והוצג בתערוכות פדגוגיות שונות ברחבי הארץ מְסַפֵּר בלשון ילדים את משל יותם, המופיע בתנ"ך בספר שופטים פרק ט' פסוק ז‘.
על-פי הכתוב, פנו העצים לזית, לתאנה, לגפן, ולאחרים כדי שימְלְכוּ עליהם אך כולם סרבו, מלבד האטד שהכזיב. משל יותם סופר כנגד ניסיון המלכתו של אבימלך בן-אמיתי על אנשי שכם.
היטיבו המחברים לפַשֵּׁט את משל יותם וּלְהַנְגִישׁוֹ לצעירים כספור מושך, מאיר עיניים ומלמד. הסיפור מסופר במשפטים מחורזים המקלים את הקריאה לילדים. יחד עם זה לומדים הם את תכונותיהם של עצי הפרי ועצי הסרק.
הסיפור ערוך כדו-שיח בין אב לבנו בו האב מסביר:
- העצים רצו להיות כמו כולם, כמו שאריה הוא מלך החיות, והנשר הוא מלך העופות.
תחילה שאלו העצים את עץ הזית:
- האם תסכים למלוך עלינו?
- לא ולאְ! לא אפסיק להניב זיתים עסיסיים שמהם שמן מפיקים.
המשיכו ושאלו את התאנה, וזו ענתה:
- לא ולא, לא אפסיק להניב תאנים מתוקות.
- לא ולא! לא אפסיק להניב ענבים. השיב הגפן.
ואז הם ממשיכים ופונים לאטד, שמסכים אך מאכזב אותם ביהירותו ובאיומיו.
בהמשך מסביר האב לבנו כי העצים לא הכירו את תכונותיו של האטד ולמעשה "נפלו בפח" של עץ סרק, לא נחמד, שתלטן, שאין בו תועלת. וגם הנמשל מובא בהמשך - על חשיבותה של החריצות והצניעות לעומת הבטלה והגאווה, אשר אין מאחוריה ממש.
הקראתי לנכדי בן הארבע את הסיפור והוא נהנה מאוד. אני בטוח כי ילדים וילדות בוגרים יותר יהנו ממנו ויפיקו לקחים.
ולבסוף, הערה לשונית חשובה - בסיפור כתוב "יש לו גרעינים המון", מוטב היה להשתמש במילה "הרבה". המִלָּה המון מתייחסת לאנשים, לקהל. טעות לשונית נוספת היא: "תאנים טעימים"... תאנה היא לשון נקבה ולכן היה צריך לכתוב: "תאנים טעימות". ומאחר שמדובר בספר לילדים, יפה האמרה: "חכמים! היזהרו בלשונכם".