|
כהמשך לספר מלחמה כבדת דמים: טראומה היסטורית, זיכרון ומיתוס שפרסמתי ב-2014, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, אני עוסקת בימים אלו בכתיבת פרק נוסף על חזרה בתשובה של לוחמים במהלך ובסיומה של המלחמה הטראומטית, מלחמת יום הכיפורים (1973).
מה משותף לאפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון?
המחקר שעליו מבוסס מלחמה כבדת דמים, בוחן כיצד טראומה לאומית נחקקת בזיכרון של הציבור החווה אותה, וכיצד הזיכרון נחרת בהדרגה כנרטיב/ים ומתגבש למיתוס/ים קולקטיבי/ים. ממצאי המחקר מראים שאחד הנרטיבים שהתגבש במהלך הקרבות, הוא "נרטיב הנס". לוחמים בקו האש חוו בו-זמנית מתקפת פתע של כוחות מצריים וסוריים בגבול הדרומי ובגבול הצפוני של ישראל, בהתאמה. שדה הקרב נראה בתחילה כמלכודת שבה צה"ל ספג אבידות כבדות. לאחר שלושה ימי קרב עקובים מדם, כאשר התברר המצב האמיתי בחזית וגם בעורף, ראשי ההנהגה המדינית של ישראל יצאו בהכרזה ש"צה"ל הפך את הקערה על פיה". אלא שהבשורה שחיילי צה"ל הצליחו להסיג את כוחות האויב אל מעבר לגבולות ישראל, לא ממש עמעמה את התחושה בדבר גודל האסון. חלק מהלוחמים שניצלו מהתופת בחזית הדרום והצפון ציינו לעצמם שאירעה להם ולמדינת ישראל . לוחמים שכך פרשו לעצמם את החוויה הקשה והעובדה שהם נותרו בחיים, הצהירו ש"יש לשים את מבטחנו באלוהים".
נרטיב הנס הפך למעין סמל של המלחמה בעיניהם של לוחמים חילונים גמורים. הם צבעו את ההתרחשויות בגוונים כגון, "הכל בידי שמיים". שכן אין דרך אחרת לפרש את העובדה שהם נותרו בחיים למרות התופת. לא נמצאה בידם סיבה הגיונית להסגת צבאות הפולש, למרות תנאי הפתיחה הגרועים של הלחימה. הם אף לא חיפשו הגיון. מספר לא מועט של לוחמים פשוט האמינו שאירע להם ולמדינת ישראל נס. בכך הם נקטו למעשה עמדה סובייקטיבית. נרטיב הנס חלחל גם לשיח הציבורי ותוך כדי המלחמה נשמעו ניצני חזרה בתשובה. אלו הטמיעו הצהרות של לוחמים בדבר כוח עליון, כגון: "לא הייתי מאמין", "לא הייתי דתי עד כה" "אבל...". אין עוררין על כך שהטראומה הלאומית והזיכרון שלה הבשיל כמקבץ נרטיבים של ציבורים מובחנים בקרב הלוחמים בחזיתות וגם בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל, דעת הקהל נעשתה מפולגת והקשתה לאורך זמן על קבלת החלטות באשר למדיניות החוץ והסכסוך הישראלי-ערבי.
בחלוף 45 שנה מתום מלחמת יום הכיפורים, רשת האינטרנט מזמנת מנועי חיפוש וממצאים באשר להיקף ואופי החזרה בתשובה במהלך ובעקבות המלחמה. זמינות גם עדויות אישיות של לוחמים דאז, שנטשו את העמדה שהמעבר ממגננה למתקפה של צה"ל כנגד צבאות האויב הושג ב"כוח הזרוע והנשק" בלבד.
מחקרים על חזרה בתשובה כתופעה בחברה החילונית בישראל1 אינם שואלים שאלות כגון: האם חזרה בתשובה של לוחמים שסברו ש"אירע לנו נס" במלחמת יום הכיפורים, נבעה מאינטרס של כדאיות? ולחלופין האם היא נבעה מחיפוש אחר אמת וודאית כבסיס לחיים בעלי משמעות ערכית? שאלה נוספת שלא נשאלה היא, האם חלקם הגדול של החוזרים בתשובה בחרו לדבוק בזרמים אורתודוקסיים וכמה מהם בחרו לדבוק בזרם הקונסרבטיבי?
ספרו של שטיינברג "כעלה נידף" - טריגר ראשון לחידוש המחקר וחיפוש אחר תשובות לתופעה זאת של חזרה בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
בכעלה נידף מאת מילטון שטיינברג (המקור באנגלית פורסם ב-1939. תרגמה יעל ענבר, הוצאת ידיעות ספרים, 493 עמ', 2015), המחבר מציג התחבטויות של חוזר בשאלה באשר לקיומה של אמת וודאית בבסיס האמונה באלוהים. הוא עושה זאת באמצעות גיבור העלילה, אלישע בן אבויה, דמות המתוארת גם בתלמוד2. ספרו של שטיינברג הוא רומן היסטורי המבוסס על דמויות ידועות במרחב היהודי הקדום. שטיינברג משתמש ביד הדמיון הטובה עליו כדי ליצור דיאלוגים מעמיקים בין הדמויות שבספר, בנושא האמונה בדת היהודית. למרות שהסצנות בספר ברובן דמיוניות, הן מיועדות לשקף את אופן התנהלות הקהילה היהודית בארץ, בצל השליט הרומי ובנסיבות החיים בסביבת התרבות והפילוסופיה ההלניסטית.
ניתוחים ופרשנויות ל"כעלה נידף" בפורום "בחדרי חרדים"
דבר גרר דבר. גיליתי מכלול של ניתוחים ופרשנויות להתפתחויות בחייו של אלישע; ברובם היו אלה ניתוחים מזווית ראייה ספרותית. ניתוח כעלה נידף, במונחים יותר רלוונטים למחקר על חוזרים בתשובה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגיע מכיוון בלתי צפוי - השיח שהתפתח בפורום "בחדרי חרדים" בעקבות ספרו של שטיינברג. השיח ב"בחדרי חרדים" מתייחס בדרך כלל לאקטואליה ומהווה משקל-נגדי לשיח החילוני. והנה, גיליתי שספרו של שטיינברג נקרא על-ידי לא מעט ממשתתפי הפורום. השיח שלהם פתח בפני צוהר לנושא החזרה בשאלה, ועם זאת, ובהפוך על הפוך - לנושא החזרה בתשובה. השיח הוליך את מחשבותיי אל אותם לוחמים שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים.
במוחי צצו שאלות חדשות על החוזרים בתשובה במלחמת יום הכיפורים; שאלות שלא התעמקתי בהן מאז תחילת המחקר, לפני 25 שנה. שכן עבודת המחקר שעל בסיסה כתבתי את הספר מלחמה כבדת דמים, הייתה מיועדת לאתר נרטיבים של ציבורים מובחנים בישראל החילונית, שצמחו תוך כדי קרבות מלחמת יום הכיפורים, בחזית וגם בעורף, ולאחריה, וכיצד אלו יצרו דעת קהל מגוונת שהשליכה על סוגיות קריטיות שנדונו במסגרת המדיניות שיש לנקוט בסכסוך הישראלי-ערבי.
האמירה הנחרצת שנשמעה באותם ימים, הן בחזית והן בעורף, כאשר הציבור התבשר על כך שמתקפת האויב נהדפה ביום השלישי למלחמה, הייתה: "רק נס הציל את המדינה; יש לשים את מבטחנו באלוהים". דוגמאות לאמירה זאת שנשמעה מפי לוחמים, הוצגו במחקר. הן כוללות הצהרות של טייסי קרב, שחזרו בתשובה. אציין מספר שמות להמחשה: אפי איתם, הרב מרדכי (פופיק) ארנון, הרב רענן נאמן והרב אפי אחינועם אהרון.
אמירות משמעותיות בפורום "בחדרי חרדים"
השיח שהתנהל בפורום "בחדרי חרדים" סביב ספרו של שטיינברג הבליט את העובדה שביהדות קיימים זרמים שונים. בין משתתפי הפורום שררה תמימות דעים שמרבית החוזרים בשאלה, כדוגמת אלישע בן-אבויה, בוחרים בזרם הקונסרבטיבי ו/או אורתודוקסי ומעטים בוחרים בזרם הרפורמי והחילוני (הכופרים).
ציטוט מתוך הפורום: "האפשרויות שעומדות בפני אדם, הן שלוש: להאמין ללא עוררין, להשתלב בתרבות המערבית ולבטל את הייחוד היהודי (רפורמים/חילונים) וישנה דרך אמצעית שאליה חותר כנראה שטיינברג בספרו. זו משלבת בין שמירה על עקרונות המסורת דווקא לאחר ומתוך פרספקטיבה של הכרות עם התרבות היוונית ועקרונותיה הרציונאליסטיים (ת.ה).
בעקבות ציטוט זה ובהפוך על הפוך, יש לשער שגם החוזרים בתשובה יבחרו באחד הזרמים (אורתודוקסי, רפורמי, קונסרבטיבי). בעיתוי ובנסיבות של מלחמת יום הכיפורים היו בוודאי סיבות ספציפיות שהובילו לחזרה בתשובה. הבה נניח, בעקבות פסיכולוגים, שאחת הסיבות לחזרה בתשובה הינה מצוקה נפשית לנוכח מציאות קשה. לחלופין, נניח שישנה גם סיבה רציונלית (פילוסופית) של חיפוש אחר אמת וודאית. או שמא מדובר באינטרס של כדאיות, כפי שציין אחד המשתתפים בשיח 'בחדרי חרדים': "אין למסורת ערך כ'אמת', אך יש לה ערך ככזו היוצרת חברה נכונה". דעה כזו שכיחה בקרב זרמים קונסרבטיבים והיא כנראה גם דעתו האישית של מחבר הספר, שטיינברג. יוצא מכך שקונסרבטיבים יראו בספרו של שטיינברג מתקפה נגד הזרם הרפורמי שלדבריו הוא 'עלה נידף'.
איך זה נוגע להמשך המחקר שלי על החזרה בתשובה בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים?
כל זה הוביל אותי לשאלות הבאות: איזה חלק מהלוחמים, שחזרו בתשובה בעקבות השבר שחוו במלחמת יום הכיפורים, בחרו בדרך האמצע, הקונסרבטיבית? כמה מהם בחרו בזרם הרפורמי וכמה באורתודוקסי? הנושא מצריך בדיקה. לא מצאתי תשובה לכך בספרות שחקרה חזרה בתשובה של חילונים בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
ההגיון שלי אומר שאדם שבא מרקע של תרבות חילונית ("כופר" בלשון משתתפי הפורום), איננו "לוח חלק". שכן בעברו המשמעותי (תקופת ההתבגרות והבגרות המוקדמת) הוא נחשף לתרבות המערב. אלו הם גם המשקפיים שהוא חובש כשעליו להכריע אלו מעיקרי הדת ומזרמיה הוא מוכן לקבל?
הרי לכם דילמה. מקווה לקבל כאן תגובות מועילות. |