החמור והאיכר
מסופר על איכר שחי באחת החוות הגדולות בעולם עם משפחתו בכפר. יום אחד כשהאיכר טייל עם חמורו בחווה, נפל החמור לתוך באר ישנה ויבשה. התחיל החמור לנעור וקרא לעזרה. האיכר לא ידע כיצד לחלץ אותו, ומאחר שהחמור היה די זקן, החליט לקבור אותו (היכן הכרת טובה של האיכר לחמור ששירת אותו בנאמנות שנים רבות?) ולסתום את הבאר.
מה עשה? קרא לשכניו לעזור לו. מצויידים באֵתים, הם החלו לגרוף את האדמה לתוך הבאר כדי לסתום אותה. כשסיימו את המלאכה, החליט האיכר להציץ לבאר כדי לראות מה עלה בגורל החמור השותק. להפתעתו מצא את החמור חי על שפת הבאר. מתברר שהחמור לא הרים ידיים, וכל ערימת עפר שהושלכה על גבו, ניער אותה ודרך עליה עד שהגיע לשפת הבאר.
מה לומדים מאנקדוטה מרתקת זו?
בפני החמור עמדו שתי אפשרויות: או להיקבר תחת ערימות העפר או להשתמש בהן כתשתית לחילוצו. ואכן, החמור החכם שיצר החיים גבר עליו בחר בחיים, באפשרות השנייה. והחמור כמשל.
בשעת מצוקה ומשבר האדם ניצב בפני שתי אופציות הפוכות - להיכנע למצוקה ולקבור את עצמו תחתיה, או להתמודד איתה בגבורה ובנחישות ולגבור עליה. במילים אחרות - עליו להחליט אם לצנוח או לצמוח. לא רק להתגבר על המשבר אלא להשתמש בה כמנוף לצמיחה בחייו.
שבת שוּבָה - כך נקראת השבת שלפני יום הכיפורים - מלשון תשובה, חזרה אל המקורות היהודיים שלנו, אחרי שעל-פי המסורת כל נשמות העם היהודי לדורותיו עמדו על הר סיני, וּמאז יש לנו יום יום חג - חג מתן תורה המתחדש ביחד עם הבריאה וּמחזור היקוּם מדי יום.
אך שוּבה גם מלשון שוב ושוב. ומה הקשר לפרשת וילך, הנקראת בשבת מרוממת זו? שעל האדם כל הזמן להתקדם וללכת. שמתם לב שגם הֲלָכָה היא מלשון הליכה? התמדה היא מילת המפתח. לא להרים ידיים הוא שם המשחק. הֶחכם מכל אדם מגלה לנו את סוד הצדיק האמיתי, מנַיין הוא צומח להיות צדיק? התשובה המפתיעה היא מנפילותיו.
כי "שֶבע יפול צדיק וקם". לא פעם אחת ולא פעמיים ולא שלוש - שבע פעמים הצדיק נופל, וּבכל פעם הוא קם מחדש. המספר שבע מסמל לא רק ריבוי, אלא גם קדוּשה! כל נפילה מחשלת את האדם, ומהווה מנוף לצמיחה, להתחדשות וּלהתקדשות. כמו בחיים הפיסיים, שבלי מחלות לא היינו מכירים בערך הבריאות, ובלי העוני לא היינו מעריכים את הפרנסה - כך גם בתחום הרוחני. חוויות והתנסויות שליליות מחשלות וּמביאות להכרת הטוב. יש לזכור שגם העם היהודי צמח מארבעים ותשעה שערי טומאה, שבו היה שרוי במצריים, מָעוז החטאים, הזימה והטומאה. כן, משָם, ממצולות הביבים, הוא צמח להיות עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש.
אגדת האוצר והנר הדולק
בפרשה הקודמת פרשת ניצבים קראנו "שובה ישראל עד ה' אלקיך... כי קרוב אליך הדבר מאוד"... לי, ואולי גם לכם, זה מזכיר את הסיפור העממי הנודע על אייזיק העני שהרחיק עד לקרקוב, ששם מתחת לגשר, חלם, טמון אוצרו, רק כדי לגלות שם, מפי השומר שהאוצר שלו - כך חלם השומר - טמון אצלו בביתו מתחת לתנור. לא, זו לא בדיחה. בכל יהודי מקנן אותו אייזיק קטן. אז למה להרחיק עד להודו הרחוקה כדי לגלות את אוצר יהדותך, הנמצאת בתוכך, בפנימיותך, בנשמתך הטהורה? באמצעות התורה ומצוותיה תתחבר לעצמך, לנשמתך וּלבוראיך. מצווה מלשון צוותא. באמצעות המצווה המעצימה, המגבשת את זהותך וּמפתחת את אישיותך תגלה את כוחותיך הפנימיים הטמונים בך, תתחזק ותתרומם ותעשיר את חייך.
נסיים באנקדוטה קטנה מפי רבי ישראל סלנט. פעם אחת, בעיצומו של חורף סגרירי, בחצות לילה, בעוד בני העיירה היהודית נמים את שנתם - ראה רבי ישראל, שחזר כמנהגו מבית המדרש, אור דולק מנצנץ מאחד הבתים. ניגש הרב לראות מי עדיין לא ישן בקור העז הזה בחשכת הלילה, כשגשמים עזים ניתכים ארצה. לתדהמתו הרבה מצא את הסנדלר, כשהוא רכון על הסדן ומתקן נעליים. "בשעה כה מאוחרת אתה עדיין עובד"? - תמה הרב. "כן", השיב הסנדלר, "כל זמן שהנר דולק, עוד אפשר לתקן". אם כך, אמר הרב שלמד לקח חשוב מאותו סנדלר, כל עוד שהנשמה מאירה ודולקת, עדיין אפשר לתקן. לעולם לא מאוחר מדי. בחזרה לסיפור שפתח את המאמר - זוכרים איך החמור הזקן, כסמל, התנער מעפרו לחזור לתחייה?
