בערב ראש השנה קראתי ב
מעריב ראיון ארוך של
בן כספית עם
אהוד ברק. משנה מזוקקת של ראש הממשלה לשעבר. הזדעזעתי ונחרדתי. לא בשל הניתוח הפסיכולוגי שיש בו על נתניהו ומשפחתו, כי איני פסיכולוג; לא בשל התחזיות שיש בו לגבי העתיד, בכללן האפשרות שטראמפ יפתח במלחמה נגד אירן ערב הבחירות לקונגרס בנובמבר, כי איני נביא ולא בן של נביא; ולא על ענייני הכלכלה של העולם, ובכללם הקביעה שטראמפ אינו חושב כלכלית, כי איני מתיימר להבין בכלכלה; לא על קביעותיו בתחום המשפט, כמו שמגילת העצמאות מהווה בסיס תחוקתי במדינת ישראל, כי איני משפטן. נחרדתי מהנחת היסוד של ברק על המציאות בארצנו. ממש יום לאחר שקראתי את הראיון, ביקרתי זאת הפעם השלישית ב"היכל הספר" במוזאון ישראל בירושלים. ושוב קראתי על המגילה של מלחמת בני האור בבני החושך. בני האור, אותה חבורת "ביחד" שישבה במדבר יהודה, ראתה עצמה כטהורה, כעליונה, כאחת המגיעה כמעט לדרגת אלוהות. כל מי שאינו משתייך אליה (יהודים וגויים כאחד) הם אנשי הרוע, הניגוד המוחלט לאנשי ה"ביחד" הצדיקים. באחרית הימים יערך קרב גדול בין בני האור ובני החושך, קרב אחרית הימים; אנשי החושך יובסו, ואנשי האור יחזרו לירושלים ותושכן בה מלכות שמיים.
אין לי מושג אם ברק הושפע מהמגילה או לא, אך בתמונת המציאות שהוא מצייר יש קווי דמיון, בעייני, למגילה. שני מחנות ניצבים זה מול זה:
המחנה האחד הוא לאומני אפל, קנאי, שהחזון שלו הוא יהודי משיחי הרואה בשליטה על כל ארץ ישראל את היעד הגדול, ואת חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש. בית היוצר האידיאולוגי שלו הוא הבן צר האופקים של הרב קוק. מנהיגו הוא נתניהו. זהו מחנה הבוגד בכל ערכי הציונות; הדבק המלכד והמגדיר את זהותו אלה האויבים מבחוץ ומבפנים. זהו מחנה בעל סממני עדר שניתן" להכניס לו לראש" כל מיני דברים ולרכוש את לבו.
המחנה השני הוא המחנה שיש לו "לאומיות בריאה", שמגלם את ערכי הציונות של הרצל וממשיכיו, שהחזון שלו הוא החזון הציוני-דמוקרטי. זהו המחנה הנשען על "ההכרה בהישגים, במורשת היהודית, בעולם הערכים שהביא לאנושות את הצדק, השוויון, הגר והאלמנה, הרוח של נביאי ישראל ששורה על ההומניזם העולמי". לא נאמר מי הוא המנהיג, אך ברק הוא מייצגו הנאמן והאותנטי.
ועכשיו שני המחנות מתנגשים זה בזה, ואחד מהם יצטרך להפסיד "ולהיעלם". זאת "התנגשות ראש בראש, לחיים או למוות". והביטוי "לחיים או למוות" חוזר פעמים בראיון. אכן, קרב אחרית הימים.
דעתי שזאת תפיסה מעוותת של המציאות, ומופרזת בצורה קיצונית. חמש הערות לעניין זה: ראשית, מעל לכל, אני מזועזע מהתפיסה של "קרב לחיים או למוות". האם אנחנו מצויים בסוריה, בתימן, או בדמוקרטיה של מדינת ישראל? גם אם המילים נאמרו לתפארת המליצה, עצם השימוש בהן הוא מחריד, מסוכן. מה פירושו שאחד המחנות יצטרך להיעלם? האם הכוונה להיעלמות פיזית, או לכך שאסור יהיה לדגול יותר באידיאולוגיה של המחנה המובס בדמוקרטיה הישראלית?
שנית, לדעתי לוקח ברק את מחנה הימין הקיצוני ומתארו כאילו זה המחנה הגדול של עם ישראל המצביע לליכוד, או חובר אליו. ההשוואה הנכונה היא בין הימין הקיצוני ההזוי, לבין השמאל הקיצוני האנטי ציוני. אלו רוצים ארץ ישראל כולה שלנו, ואלו רוצים ששום דבר לא יהיה שלנו, אלא במשותף עם ערביי ישראל, ובכללם גם כל פליטי 1948. לאלו יש רבנים מטורפים וגם לאלו "רבנים" הזויים בביצת
עיתון הארץ, בעברית ובאנגלית.
שלישית, כעקרון אי-אפשר לראות את כל המציאות רק בצבעי שחור ולבן, בני אור ובני חושך. אנו חיים בעולם מורכב של גוונים, גוונים גם בתוך השחור והלבן וכמובן מה שביניהם; יש מרכז גדול הנושק גם לשחור וגם ללבן, ואני משייך עצמי אליו. ובנוסף לכל, איך אמר אלכסנדר ינאי ערב מותו מול המאבק בין שני המחנות המתנצחים בתוך עם ישראל, הצדוקים מול הפרושים: צריך הכי הרבה להיזהר מהצבועים! היכן הם במשנתו של ברק? אנחנו כבר לא חיים בעולם של רומא, ששם ניצחון היה מביא להשמדת עם.
רביעית, ברק מצייר תמונה אידיאלית של מחנה בני אור, המונהג ע"י הצדק של נביאי ישראל, ורוח הומניסטית אלוהית נושבת בגבו. צר לי, אבל איני מכיר מחנה כזה בישראל, ולא בעולם. זהו אכן חזון משיחי, אולי ברוח "והיה באחרית הימים" של הנביא ישעיהו.אוטופיה במיטבה!
חמישית, לנושא האויבים. אני אכן נחרד כשאני שומע את הכינוי "בוגדים", מוטח בכל מי שמבקר את נתניהו, או אשתו. ובו בזמן הדבק המלכד את המחנה שברק מדבר בשמו, הוא נתניהו. הוא האויב האולטימטיבי, השטן שמולו חייבים המאמינים להתלכד. בעיני זה כבר משהו משיחי, אובססיבי, חזון נפילת נתניהו. לעניות דעתי, כל משטר, יהיה זה הליברלי ביותר, מחפש אויבים, ואם אין, אז הוא ימציא אותם. אנחנו, בני העם היהודי,. מי שרוצה דוגמה טובה שיתעמק קצת בתולדות המשטר בשבדיה החל במאה השנים האחרונות, ממציאי תורת הגזע!
ומילה אחרונה. ברק קובע כי במגילת העצמאות יש "שוויון זכויות מוחלט לכל האזרחים". זאת טענה / קביעה שחוזרת ועולה מכל עבר ע"י המתנגדים לחוק הלאום. זה לא נכון! אין במגילת העצמאות שוויון מוחלט. השוויון הוא בתחום האזרחי והפוליטי בלבד. בתחום הלאומי אין שוויון! את זה בדיוק רוצים חברי הכנסת הערביים וההנהגות של ערביי ישראל..
