היו ימים שחג הסוכות היה החג העיקרי של בני ישראל, באשר ראש השנה ויום הכיפורים אינם נחשבים לחגים של ממש. אחרי ככלות הכל "ימים נוראים" הם ימי הדין, שבהם עומדים למשפט כל יצורי העולם. ובאשר לחג הפסח, שהוא חג המצות וחג האביב, הריהו קשור בהגבלה הקשה של איסור אכילת חמץ. מגבלה זו בלבד היא מכשול לשמחה שלימה של חג. ומה שנוגע לחג השבועות - הריהו קצר יותר, כשבישראל הוא נמשך יום אחד בלבד, מה גם שהוא לא היה קבוע כל כך בימי בית שני.
כאן המקום לציין שפרושים וצדוקים נחלקו בפירושן של המילים "ממחרת השבת", אם הכוונה ל"שבת בראשית" וספירתם של ארבעים ותשעת ימי העומר החל ביום ראשון בשבוע, כמו אצל הקראים עד היום, או "ממחרת השבת", שפירושן ממחרת יום ראשון של חג הפסח. כדעת הפרושים וכמנהגנו כיום. כך או אחרת, החג האמיתי של העם כולו הוא חג הסוכות - "חג האסיף", שאז השמחה שורה במעונו של האיכר. זה הזמן שבו הוא אוסף את פרי אילנותיו והוא יכול לנוח עד לגשמים הגדולים הראשונים.
חג עתיק
לפיכך, על חג הסוכות בלבד נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם" והוא בלבד נקרא "זמן שמחתנו". חג הסוכות הוא על כן החג בהא הידיעה, ויש יסוד לחשוב שה"הילולים" הנזכרים בסיפוק על אבעמלך בן גדעון, שהוחנו בשכם אחר בציר הכרמים, הם גם כן סיפורו של חג הסוכות. כך או אחרת, הדברים אמורים בחג עתיק, שנחוג עוד קודם בניין הבית הראשון. הנביא זכריה, למשל, מזכיר מכל החגים שבהם יבואו הגויים לירושלים להשתחוות לה', רק את חג הסוכות, ובספר נחמיה מסופר בפרוטרוט רק על ישיבה בסוכות ביג, בחודש השביעי ועל העלים מכל מיני האילנות, שמהם עשו בני ישראל אז סוכות. חג הסוכות היה מפורסם כל כך עד שאף פלוט ארכוס היווני מזכיר אותו בספריו פעמיים, וגם טאקיטוס הרומי מזכיר אותו ב"היסטוריות" שלו.
ואומנם, אין חג עממי בישראל כמותו. ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס וערבה) שניטלים בו, הם גידולי הארץ, ובחג הסוכות, כמו בחג עממי, היו גם שעשועים עממיים, כשההמונים עושים להם משחק באתרוג ובלולב. כשה"חזנים", שהיו השמשים הקדומים, זורקים את הלולבים - היו ההמונים מכים בהם איש את רעהו.
