תסמונת גנץ והכמיהה למשהו אחר בפוליטיקה

סקר של חברת החדשות, ששודר אמש, העמיד את רב אלוף מיל בני גנץ כאיש הכי מתאים לפוליטיקה לפני בנימין נתניהו והרבה לפני השחקנים כיום בפוליטיקה הישראלית: יאיר לפיד, אבי גבאי, נפתלי בנט אחרים. לעומת זאת, כאשר נשאלו המשתתפים בסקר מי מתאים להיות ראש ממשלה, גנץ קיבל רק 14 אחוזים לעומת נתניהו כשנבחר כצפוי להיות ראש הממשלה המועדף בסקר. בכתבה המעניינת שערכה דפנה ליאל, הדיון נסב סביב אישיות של גנץ, שמקפיד לשמור על עמימות, מסיבות שמורות עימו. אבל השאלה היותר מעניינת לדעתי היא הרבה יותר עמוקה. כיצד מועמד, שאיש לא יודע באמת מה עמדותיו, ובמשך שלוש שנים היה מחוץ לראדר, מקבל אחוזים גבוהים כל כך כדי להכנס לפוליטיקה, מבלי להגדיר לאן. ומבלי שבאמת הציבור מכיר את עמדותיו. הסיבה היא שהציבור רוצה לראות "משהו אחר". הציבור מאס במה שקורה בזירה הפוליטית כיום בישראל, מימין, משמאל, במרכז ובכל מסגרת פוליטית אחרת חברי הכנסת, נבחרי הציבור במוסדות השלטון, נלחמים על מקומם בעוד ארבע שנים ולשם כך הם מקדשים את כל המטרות, כולל נכסי צאן ברזל שהיו בחברה הישראלית שהיוו את הדבק המחבר בין כל חלקי החברה המפוצלת שלנו. העובדה שבישראל מכהנת ממשלה בראשות ראש ממשלה כמעט שני עשורים, מונעת כניסה של אנשים חדשים לשורות המפלגות הקיימות מימין ושמאל. הקואליציה שנתניהו נאלץ להקים בכל מערכת בחירות, עסוקה בעצמה כל הזמן וממאיסה את עצמה על חלקים בציבור. הטיעון כי הדמוקרטיה היא זו שבוחרת באותם אנשים, ולכן זהו כאילו רצון העם, שגוי מיסודו.

מציאות קיימת

העם בסופו של בוחר בין מה שיש ומה שמעמידים לבחירה בפניו. הוא יבחר שום בנתניהו, לא רק מפני שלדעת חלק גדול הוא מתאים, אלא מפני שהם לא רואים אף אחד שיכול להחליפו מבין השחקנים הקיימים. כי גם השחקנים האלו, כולל כאלו שהיו כוכבים לפני מערכות בחירות קודמות, איכזבו. ע"ע לפיד, כחלון, בנט, ליברמן והלאה. העובדה שחברת כנסת כמו אורלי אבוקסיס, או בני גנץ או אפילו בוגי יעלון שכבר היה בפוליטיקה, מקבלים אחוזים גבוהים בסקרים, זה כמובן לא אומר שום דבר לגבי העתיד, כי כאשר אותם אנשים מחליטים להכנס לפוליטיקה, הם מהר מאוד נאלצים להתמודד עם המציאות הקיימת, שהיא בלשון המעטה, מאוד לא מעודדת, רדודה, שלעיתים מבריחה אותם חזרה החוצה מהר מאוד. כך יוצא שמערכת בחירות, שבמקרה הטוב נערכת אחרי קצת יותר משלוש שנים, קרוב לתום הקדנציה, נתפסת על-ידי רבים כלא רלוונטית. התחושה היא שממילא שום דבר לא השתנה, אותה ממשלה תהיה שוב. אותם דמויות שנויות במחלוקת, שחלקן מבלה באחרונה בחדרי חקירות ומעצר, ימשיכו כביכול לייצג את העם, והרבה אנשים טובים נשארים בחוץ. בדיון באולפן שישי הועלתה הנקודה של חוק הצינון, המרחיק קציני צה"ל מהפוליטיקה שלוש שנים. הגיע הזמן לבחון מחדש את החוק הזה. צינון מסוים נדרש, אבל לא לפרק זמן ארוך כל כך. באותה מידה הגיע הזמן לקצוב את פרק הזמן של כהונת ראש ממשלה (לא הנוכחי) ל-8 שנים גג, ולקצוב תקופות צינון לפקידים בשירות הציבורי, כמו במשרד האוצר, כדי שיום אחרי שהם מסיימים את תפקידם כרגולטורים הם מתמנים לתפקידים בכירים ומתוגמלים היטב בחברות שהיו בפיקוחם. זה גם חלק מהסיבות שהציבור כמה למשהו אחר או למישהו אחר, שינקה את השחיתות, ואת חוסר השקיפות במסגרות שונות של החברה הישראלית. לסיכום: תופעת גנץ, מאירה שוב זרקור על אחד מנקודות החושך שקיימת בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. מיאוס גורף מכל מי שנמצא היום בזירה והמלכת מלך חדש, ולא משנה מיהו ומהו, העיקר שיזרים דם חדש ואולי ישנה משהו