שמחת תורה מסיימת את שרשרת חגי תשרי באווירה יותר שמחה. אם בראש השנה וביום הכיפורים היינו תחת אימת הדין, הרבינו בתפילה וביום כיפור הוספנו את התענית, הגיע חג הסוכות ואיחד אותנו, את כלל ישראל. כעת בשמחת תורה אנו פוגשים את כלל ישראל באווירה יותר נעימה ויותר שמחה ללא אימת הדין.
המוקד של שמחת תורה הוא הקריאה בתורה. הקריאה בתורה יוצרת משבת לשבת רצף והמשכיות. יש האומרים שהקריאה בתורה בכל שנה ושנה משולה להתעבות הטבעות על גזע העץ. בכל שנה אנו זוכים לסגור עוד מעגל של פרשות השבוע רק כדי להתחיל מבראשית - הקריאה מעמיקה יותר, תובנות חדשות מתחדשות שוב ושוב, ועוד מעגל נוצר סביב הגזע.
חג שמחת תורה החל בתאריך כ"ב בתשרי, על-פי התורה חל ביום זה חג "שמיני עצרת", והשם "שמחת תורה" ניתן לחג ככל הנראה בספרד בימי הביניים. משם עבר השם "שמחת תורה" לכל הקהילות היהודיות בתפוצות. החג מציין את סיום הקריאה של חמשת חומשי התורה בבית הכנסת. כל שנה בשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בתורה בספר דברים ואת תחילת הפרשה הראשונה בספר בראשית. מנהג ההקפות בשמחת תורה החל כנראה בצפת, עיר המקובלים במאה ה-16.
מנהג מיוחד קיים בחג זה שבו מעלים את כל הילדים לתורה ומברכים אותם באופן מיוחד. זהו חג לילדים שיש בו מקום לכולם, חילונים ודתיים, קטנים וגדולים, חסידים ומתנגדים, ספרדים ואשכנזים, כלל עמך ישראל. שבעת ההקפות במעגל סביב שולחן הקריאה בתורה מסמל את השלמות והשוויון בין בני האדם. חג המאחד ומייחד את עם ישראל מכל העמים.
מקודשת
אחת השאלות שחוזרות ונשאלות במסורת היהודית בנוגע לשמחת תורה היא השאלה, מדוע אנו שמחים וחוגגים דווקא בשמחת תורה ולא בחג השבועות - חג מתן תורה?
על שאלה זו שמעתי תשובה בימי חלדי מאחד המשגיחים בישיבת הנגב. הרעיונות והמעשים שעומדים ביסודם של שני חגים אלו, חג מתן תורה וחג שמחת תורה, מבטאים שתי זוויות הפוכות שאפשר להסתכל דרכן על היחס שבין האדם והתורה. מצד אחד, חג מתן תורה שמשמעותו לפי חז"ל היא זכר למעמד הר סיני, חג שמציג את התנועה של התורה מלמעלה למטה, אל האדם - "כפה עליהם הר כגיגית", "תורה מן השמים". משמעותה של תנועה זו שהתורה מקודשת מכוח יוצרה - יוצר העולם.
לעומת זאת, חג שמחת תורה, שבו אנו חותמים מחזור של קריאת פרשות התורה ומתחילים מחזור חדש, הוא חג שמציג את התנועה מלמטה למעלה, האדם הוא שמחולל את המעשה שבגינו שמחים בתורה. הקריאה בתורה - קריאה לא רק במובן של הקריאה בבית הכנסת, אלא הקריאה בשבעים לשון ושבעים פנים, של כל איש ישראל נערים וזקנים - היא המחוללת את מרכזיותה של התורה והופכת אותה למקודשת בעיני האדם.
היווצרותה של המסורת לחגוג בשמחה גדולה את השמחה בתורה דווקא בשמחת תורה, ולא בחג מתן תורה, מלמדת אותנו שיעור גדול שמבין שתי דרכים אלו, הדרך המלבבת נפש ולב היא דווקא הדרך הרואה את קדושת התורה הנובעת מתוך הקריאה המחודשת של האדם בתורה.
