קול התרועה הרמה שהשמיעה רוסיה כאשר הודיעה, לאחר נפילת מטוס הביון שלה, כי החליטה להעביר לסוריה טילי קרקע-אוויר לטווח רחוק מדגם אס-300. הקול הזה נועד לשרת שתי מטרות. האחת: להודיע לישראל כי מעתה ואילך שמי סוריה יהיו מוגנים מפני תקיפות חיל-האוויר הישראלי. השנייה: להראות לסוריה שהיא מעמידה לרשותה אמצעי התגוננות מפני חיל-האוויר הישראלי, למרות שאנשי יחידות נ"מ סוריים מעולם לא למדו לתפעל את המערכת.
למרבה השמחה ישראל לא נבהלה, בעיקר כיוון שטילי אס-300 נמצאים בסוריה כבר יותר משנה שאז הוכנסו לשימוש ביחידות טילי נ"מ של רוסיה המוצבים בסוריה, וככל הנראה קיימים בחיל-האוויר אמצעי התגוננות מפני טילים אלה.
מהם בעצם טילי נ"מ ותיקים אלה? המערכת פותחה תחילה עוד בימי ברית המועצות בשנות ה-70 של המאה ה-20 עבור כוחות ההגנה האווירית הסובייטיים. המערכת נפרסה לראשונה על-ידי ברית המועצות בשנת 1979, לצורך הגנה אווירית על מתקנים תעשייתיים גדולים, מתקנים מנהליים, בסיסים צבאיים, ושליטה במרחב האווירי נגד תקיפה מצד מטוסי אויב.
למרות גילה המתקדם אס-300 נחשבת לאחת ממערכות הטילים נגד מטוסים החזקות ביותר בעשור השני של המאה ה-21. מכ"מי המערכת מסוגלים לעקוב אחר 100 מטרות בו-זמנית תוך נעילה על עד 36 מטרות. זמן פריסת אס-300 הוא חמש דקות. אומנם הטיל לא שוגר מעולם בפעילות מבצעית, אך נחשב לטיל מוצלח בעקבות ניסויים. הטיל המקביל אליו במערב הוא "פטריוט".
הטיל המתקדם הרבה יותר, מדגם אס-400, פותח לפני מספר שנים בידי רוסיה ומספר בודד של מערכות מסוג זה כבר הוצב בסוריה ביחידות רוסיות.
