התגובה הרוסית לאירוע הפלת המטוס הרוסי בשמי סוריה על-ידי מערכות הנ"מ הסוריות, "נחגג" בתקשורת הישראלית, כסוף עידן חופש הפעולה של ישראל במרחב הסורי. על אירוע זה פורסמו דיווחים ופרשנויות רבים ומגוונים; כחודש לאחר האירוע, נראה שלא דובים וגם לא סנוניות. האירוע חשף "בטן רכה" בהוויה המבצעית הרוסית באזור הבסיסים שלחוף הים התיכון, והדגים צורך בליטוש נוסף של מודי תאום הפעולות בין ישראל לכוחות הרוסיים בסוריה.
מהכרת המנטליות והאידיאולוגיה האירניות, סביר מאוד להניח שאם ישראל שומרת על חופש פעולה מלא בדרום ובמזרח המדינה הסורית וחופש פעולה פחוּת בצפון ובמערב, תמוקד הפעילות האירנית במציאת שבילי עקיפה, בהם תוכל להמשיך האספקה לשידרוג היכולות האסטרטגיות של אסד וחיזבאללה. קרוב לוודאי בתפר שבין האזור "החופשי" לאזור "המוגבל".
האסטרטגיה הישראלית בלבנון מבקשת במוצהר להרחיק את כוחות היבשה האירניים - סדירים, בלתי-סדירים או מעורבים - מהגבול המזרחי של רמת הגולן,
עד כדי הוצאתם כליל מסוריה. לאחרונה נראה שהרוסים מבצעים בפועל מדיניות של השגת הכוחות הללו למרחק של כ-150 ק"מ מהגבול הישראלי ברמת הגולן, לעומת כ-80 ק"מ קודם לכן. במזרח המדינה, נמנעת תנועתם של כוחות אלה בדרך היבשתית על-ידי נוכחות אמריקנית, שתוגברה לאחרונה באזורי רוג'בה ומנג'יב, בשילוב עם פעולה קרקעית אקטיבית של כוחות כורדים פרו-אמריקניים באזור דיר א-זור. הכוחות הקרקעיים האמריקנים נתמכים על-ידי ח"א האמריקני שפועל מבסיסים שמחוץ לאותו אזור. לכאורה, מנותק הקשר היבשתי בין אירן לבין חיזבאללה בלבנון, אולם זהו המצב רק להלכה.
שיתוף הפעולה ההדוק בין אירן לסוריה, שמתבטא גם בנוכחות כוחות חיזבאללה בתחומי השליטה של אסד (כ-50% מהשטח המקורי של המדינה לפני מלחמת האזרחים), מאפשר בפועל, קשר בלתי רציף אך מתמשך, בדרכים מפותלות אוויריות-קרקעיות, שדרכו מתנהל המאמץ האירני לשפר את היכולות הטיליות של חיזבאללה ושל אסד עצמו.
תקרית הפלת המטוס סיפקה לרוסיה הזדמנות להגביר את אחיזתה בסוריה, על-ידי צימצום דה-פקטו של חופש הפעולה של חא"י. לצורך כך לא נזקקה רוסיה לאמת ולא להבנות הקודמות עם ישראל, אלא לעצם נוכחותה ועוצמתה הצבאית, מול הווקום היחסי האמריקני. ההדים הסותרים בדבר האינטרס ארוך הטווח של ארה"ב בסוריה בפרט ובאזור בכלל, העולים מדברי הנשיא טראמפ מצד אחד ומדברי יועצי-ממשל כבולטון מצד שני, יוצרים בעיני פוטין כר נרחב ונוח, גם אם זמני, להגברת הפעולה הרוסית וחיזוק אחיזתה בסוריה. במאזן השיקולים הרוסי, אינטרסים ישראלים והבטחות כאלה ואחרות, נמצאים בסדר עדיפות שני אם לא נמוך יותר.
עובדות חדשות
אין ספק שהקו המנחה את רוסיה במזרח התיכון הוא, לנצל את הדילול האמריקני המתמשך באזור, לביסוס נוכחות והשפעה רוסיים, כשסוריה היא בסיס-אם לפעולה זו. שליטה רוסית מוגברת באגן המזרחי של הים התיכון, תהווה בידי פוטין קלף משמעותי, להחזרת ההשפעה הרוסית למזרח אירופה, למדינות בריה"מ לשעבר ו"ברית ורשה". אנו עומדים ערב מאבק מתחדש על השפעה מעצמתית במזרח אפריקה ובצפונה, בין ארה"ב, סין ורוסיה, כשאירופה נגררת מאחור כל עוד לא הסדירה את יחסיה עם ארה"ב. פוטין מכין עצמו למאבק זה ומגבלותיו גזורות באופן מדוד מהעמדות האמריקניות המעשיות. תגובתו של שר החוץ הרוסי, לברוב, לדברי נתניהו בעניין הכרה בינלאומית בריבונות ישראלית ברמת הגולן
1, מדגימה היטב את ההבדל בין התנהלותה של מעצמה לבין זו של מדינה בינונית כישראל.
ישראל החמיצה הזדמנות פז לקבוע בסוריה עובדות חדשות במהלך מלחמת האזרחים בנושא הרחקת אירן מיכולתה לאיים על ישראל באמצעות רצף יבשתי בינה לבין חוף הים התיכון. לשם כך נדרשה ישראל לחולל שני מהלכים גדולים,
לפני כניסתה של רוסיה לסוריה (ועמדו לרשותה קרוב ל-4 שנים לשם כך): ניקוי השטחים בדרום מערב סוריה - מרחב הגבולות: רמת הגולן, גבול ירדן והקו המחבר את שלושת הגבולות עם אבו-כמאל - מכוחות מזויינים מכל סוג שהוא. הפיכת שטח זה עד למרחק של 150 ק"מ מגבול רמת הגולן לשטח מפורז ושמירה, בתאום עם ארה"ב על אופיו של שטח זה עד להסדר בסוריה. יצירת איום על משטר אסד לבל יחזור לדמשק, אלא כחלק מהסדר נושא סוריה, שבו אין לאירן דריסת רגל בטריטוריה הסורית - שוב, בתאום עם ארה"ב וחיסול חיזבאללה בלבנון. אם מתימרת ישראל להיחשב מעצמה אזורית, עליה לנהוג ככזו. גודלה הפיסי אינו מזכיר אפילו ממדי מעצמה אזורית. על כן, מחייב הוא שתיצור סביב גבולותיה "אזורי השפעה", שגם אם אינם עוברים לריבונותה, הנעשה בהם חייב לעלות בקנה אחד עם האינטרסים החיוניים שלה. זה בדיוק מה שעושות טורקיה, אירן וסעודיה, כמעצמות אזוריות, ומה שלא עושה מצרים, ולכן ממעמדה האזורי כה ירוד.
השינויים האחרונים בעמדת רוסיה עדיין אינם מובנים לחלוטין, סביר שיתבהרו אחרי הפגישה המיועדת בין פוטין לנתניהו. הטון העולה מהם לפי שעה הוא שהכשל הישראלי הנ"ל מנוצל וינוצל על-ידי רוסיה להשתלטות אזורית שתהיה בלתי-נוחה לכולם ובכלל זה לישראל, אם לא תיבלם ותאוזן על-ידי ארה"ב. בגלל מגמות המעורבות הרוסית, אלא אם תשתנה באופן יסודי מדיניות הגרעין האירנית בהשפעת החרם האמריקני,
גדל האיום האירני המשולב על ישראל.
ישראל חייבת למצוא במהירות מענה למגמה הסחטנית הרוסית המתגברת. מענה כזה נמצא בשילוב בין איום פעיל על משטר אסד בחסות אמריקנית. איום על חיזבאללה, שעשוי להתגלגל למלחמה אזורית וערעור האיזון הפוליטי-צבאי הרופף בסוריה, בתאום עם ארה"ב והסכם עם רוסיה להבטחת חופש פעולה ישראלי נגד אירן ותומכיה בסוריה,
בגיבוי אמריקני.
במאמרו: "משבר הפלת המטוס הרוסי כנקודת היסט אסטרטגית"
2, כותב האלוף במיל'
גרשון הכהן: "המחלוקת בין ישראל ורוסיה בעניין האחריות להפלת המטוס הרוסי אינה נסובה ככל הנראה על עצם העובדות אלא על שאלת המסגרת: היכן ובאחריותו של מי החל התהליך שחולל את נקודת הכשל." אני סבור שהוא טועה. אין כאן נקודת כשל אלא תהליך של שינוי דגשים. דוגמת אסון המסוקים מ-1997, שהוא מביא להמחשת טיעונו בדיון, לדידי, אינה רלוונטית. השאלה המהותית היא: עד כמה מוכנה רוסיה להתחשב באינטרסים הישראלים מרצונה, להתאים את דפוסי פעולתה להם ולשלם במקרים מסוימים את המחיר? נקודת המוצא בשיח זה היא שישראל תמיד תשתדל להתחשב באינטרסים הרוסיים התחשבות מירבית;
אין לישראל ברירה אחרת. לרוסיה יש, למעט במצב שהאינטרס הישראלי מגובה באופן מלא ועקבי על-ידי האמריקנים.
שינוי במאזן
גיבוי אמריקני הוא
תעודת ביטוח, אבל לא פתרון. את הפתרון המבצעי צריכה לספק ישראל. כאן האמצעי העיקרי שלה, מבחינת טווחי-פעולה, נפחי-פעולה ואפקטיביות - הוא עדיין חא"י. אין ישראל יכולה לוותר על האלמנטים הבסיסיים בהם השתמשה עד כה. אפשר לשנות תמהיל יכולות באמצעות שימוש בטילי שיוט אמריקנים או ישראלים (מחייב הסכמה אמריקנית למכור אמצעים אלה ללא מגבלות שימוש), הרחבת השימוש בכלים לא מאויישים תוקפים - מתכלים ובלתי מתכלים - ורקטות מדויקות לטווחים ארוכים. מַעֵבר לאמצעים אלה, יגדיל את הסיכוי להיפגעות גורמים רוסיים ואחרים כפועל יוצא מאופי האמצעים ולא משינוי תפיסת ההפעלה. פירוש הדבר חזרה אל מציאות שבה שולי ביטחון הביצוע הנקי מצטמצמים, והסיכוי לתקלות גדל.
גרשון הכהן מניח שלא השלטון הרוסי הוא שיצר את השינוי ב"משוואת הסובלנות", אלא שהדבר התפתח תוך כדי השתלשלות האירוע. גם כאן אני נוטה לחלוק עליו. הרוסים יודעים לספוג נזקים, ובמקרה זה הייתה להם כתובת ברורה ונוחה - אסד. הכוונה ליצור שינוי במאזן נובעת מסיבות אחרות, שעל עיקריהן הצבעתי בחלק הראשון של המאמר. אירוע הפלת המטוס "שיחק" לידיה של מגמת-שינוי זו והיה "צינור השְחלה" נוח להעמדתה למבחן, נוכח פני האזור וארה"ב גם יחד. הערות לברוב לגבי רמת הגולן מחזקות מאוד הערכה זו
3.
סיכום המאמר של הכהן נושא אופי אמורפי וחסר תכלית. אם יש לישראל פתרון משופר לניהול המערכה להשגת היעדים החיוניים לה, מדוע עליה "להסתובב" בחצר הרוסית שוב ושוב ולהסתכן בתאונות ותקלות מיותרות?! כבר כיום ברור ששיטת הלחימה של ישראל השיגה הישגים רבים, אך לא פתרה את הבעיה. לשיטה הישראלית אופי של מלחמת התשה הדדית, ובמלחמה כזו למעצמה עולמית יתרון אבסולוטי על מדינה "רגילה" בכל הדרכים הקונבנציונליות. דרכי הפעלת היתרון עשויות להשתנות אבל לא מאזן הכוחות האסטרטגי הבסיסי.
כאן פועל לרעת ישראל הכשל המוקדם, שבו דנתי בחלק הראשון של המאמר.
הפעם חייב התכנון הישראלי להיות אגרסיבי, יזמי, חדשני ומגוון יותר. אם הרוסים אינם מוכנים, או מתקשים לקבל מציאות של "קיום בצוותא" במרחב הסורי הנשלט על-ידי אסד, צריכה הפעילות העיקרית לעבור למרחבים האחרים, אולם בהם תזדקק ישראל ללא ספק לשת"פ אמריקני אקטיביסטי. ייתכן שהדרך הנכונה היא לעצב אסטרטגיית פעולה שיוגדרו בה מטרות-ביניים שיטופלו במשותף ע"י ישראל וארה"ב, במבצעים יעודיים בדידים, שלהם מטרה משותפת אחת: שחיקה נוספת ומואצת של אירן, ריסוק הנתיב היבשתי שלה קרוב יותר לנקודות המוצא שלו והכנת המערכה להכרעת חיזבאללה. זו תוצא לפועל גם היא בשיתוף פעולה ישראלי-אמריקני, בכדי להקטין את הפגיעות והנזקים בעורף הישראלי האזרחי מתגובה בלתי-מרוסנת אפשרית.
ישראל תוכל להוציא לפועל כל שלב משלבים אלה בכוחות עצמה, אולם הדבר יהיה יקר, ממושך ומסורבל יותר ולכן בעל יעילות כוללת נמוכה ויתכן שאף בלתי-מספקת. בדיונים מסוג זה, ראוי לחזור תמיד ולהזכיר את ההבדל בין אורח הבא ללון אצל בעל-בית ותלוי בכל ברצונו הטוב, לבין מדינה ריבונית; זו אינה יכולה לחכות לניסים בהבטחת האינטרסים החיוניים לה.
