לפני הכל, צריך לציין כי היה זה
משה ליכטמן מ"
גלובס" שטבע את מטבע הלשון "כוח דָבְּרָא". ליכטמן דיבר בעיקר על ישראל כ"ץ והפער בין דברי הרהב וכישלון המעש שלו. אבל זה נכון בעצם לכל חברי ה
ממשלה ובראשם ראש הממשלה, המלך ביבי הראשון הידוע בשמו
בנימין נתניהו שיותר מכל, לעולם איננה מפסיקה להתלהם ובה במידה, לעולם איננה עושה ולא כלום - למעט לפטפט את עצמה לדעת ולספר לאומר כמה היא וראשה הם הכי מוצלחים בעולם. זה נכון לסיפורי הרכבת - לא רק מחדלי הרכבת לירושלים וגניבת קרונות לטובתה מקווי הרכבות הצפופים בצפון ובדרום; אלא גם למחדלי התכנון של מסילה רביעית (ובעצם גם חמישית ושישית) בתוואי של האיילון ו/או למחדלי בנייה ותכנון של כבישים וגשרים בכל רחבי הארץ - ולחוסר המעש נוכח נפילת פועלים אל מותם, מה שקורה חדשים לבקרים.
זה נכון לפער בין הדיבור על הידידות המופלאה של ביבי ופוטין אל מול אספקת טילים מתקדמים רוסיים לסוריה, מה שְׁנֽיטְרֶל לחלוטין את יכולת חיל-האוויר לפעול בסוריה נגד האירנים. וזה נכון, כמובן, לאימפוטנציה של ממשלת ביבי-ליברמן-בנט נוכח התבערה שחוסר המעש של הממשלה הציתה על גבול רצועת עזה ועתה גם במקומות אחרים בארץ. זה חודשים מאפשרת הממשלה לחמאס לקבוע את מציאות החיים ואת מאזן ההרתעה על גבול הרצועה. אפילו טיל שנחת על בית בבאר שבע ושרק בשל עוז הנפש קור הרוח של הדיירת שהצליחה להציל את ילדיה נגמר בלי קורבנות בנפש לא גרם לממשלה לעשות משהו, לשנות את המציאות העגומה בדרום שחוסר המעש שלה במהלך השנים יצר.
נראה כי המציאות הנוראה של הישראלים הדרים בסמיכות לרצועת עזה, כמו גם של ישראלים רבים ממקומות אחרים שזה זמן רב נחרדים מנפילות בלוני תבערה ונפץ - או טילים המרסקים את בתיהם, לא ממש מעניינת את נתניהו, בנט, ליברמן וממשלתם. עבורם היא רק סיבה לקרוא לממשלה שהם חברים בה "לתת לצה"ל לנצח" כשהם, בהיותם חברי קבינט, בעצם מונעים מהצבא לפעול ובאותה שעה מסרבים ליזום - או אפילו לקבל - פתרון מדיני כלשהו. יתרה מכך, הסיסמאות שאותן מפריחים לחלל האוויר נתניהו, ליברמן ובנט ושותפיהם נוסח "לחסל את החמאס", "להכות את החמאס מכה נמרצת" או אפילו השאיפה שלהם להשיג מה שהיום קוראים לו "הסדרה" מעידה בבירור על כך שהם מסרבים לראות נכוחה את מצב הדברים. ואכן, הדבר היותר חמור הוא שמעבר לכל הדיבורים, נראה כי כל גיבורי כוח הדברא - נתניהו וליברמן, בנט ומוטי יוגב,
יואב קיש ו
אורן חזן - ואפילו קשקשנים מבתים פוליטיים - כל אלופי הפטפטת מתעלמים לחלוטין מן המציאות, או סתם לא מבינים אותה. שהרי ממה נפשך: האם עוד הפצצה - או אפילו כניסה קרקעית של הצבא לעזה תשיג רגיעה? ולחלופין, האם תוספת של מֵיכָלית דלק או הרחבת של מרחב הדייג של עזה ליומיים תשיג רגיעה? האם יש בהם פתרון לבעיות ההומניטריות של תושבי עזה? האם פעולה כזאת או פעולה אחרת כגון אלה יצליחו לגרום לכך ששלטון החמאס יימאס על אזרחי עזה או שהם יתחילו להתנער ממנו?
שהרי מה בעצם רוצה החמאס? הוא אומר זאת בקול רם וברור. מה שהחמאס רוצה זה לא שקט תמורת שקט אלא - והוא שב וחוזר ןמכריז זאת פעם אחרי פעם - החמאס רוצה מה שהוא קורא "הסרת המצור" ושיקום עזה - ולו משום שאולי רק כך הוא יבטיח את המשך שלטונו וקבלתו כממשלה החוקית של מדינת עזה. מי לא רוצה את זה? הרשות של אבו-מאזן והימין של ביבי, לברמן ובנט.
משום כך, המציאות שלדברי אלופי כוח הדברא של ממשלת ישראל "לא יכולה להמשיך" ממשיכה להתקיים כבר שבעה חודשים ויותר ומשום כך אפילו "מכה חזקה" ואפילו מהדורה חדשה של "צוק איתן" לא יפסיקו את המציאות הזאת ליותר מאשר לזמן קצוב. ממשלת ישראל ופטפטניה אומנם טוענים שצריך להבחין בין האוכלוסייה האזרחית של עזה ובין שלטון החמאס ושיש צורך חיוני להקל על מציאות החיים של האזרחים בעזה. אבל לשיטתם, הגדלת מספר השעות שבהן יש חשמל בעזה משלוש לארבע הוא שיפור מופלג ובחלומותיהם, הטבה מסוג זה של מציאות החיים בעזה יכולה לקרות בלי שהחמאס ייקח קרדיט על כל שיפור שכזה.
אבל עוד שעה של חשמל ביום איננה נירמול החיים בעזה. והרחבת אזור הדייג בעוד שלושה מיילים ימיים איננה מאפשרת הפיכת עזה למקום נורמלי, עם שיעור אבטלה נמוך והשכלה ותנועה חופשית של אזרחים. כלומר: אין בדברים האלה אפילו רמז להסרת המצור שהוא הדבר המרכזי - אם לא היחיד - שלא רק החמאס, אלא גם כל תושבי עזה, רוצים. ויש לזכור: הרוב המוחלט של תושבי עזה הם צעירים שכמו כל צעירי העולם, רוצים להיות מסוגלים להתפרנס ולהיות בקשר עם העולם. והם לא מוכנים לקנות את הבלוף של ממשלת ישראל. לכן הם צועדים אל עבר גדר הגבול ולכן הם מפריחים עפיפוני תבערה ונפץ ולכן הם שורפים צמיגים.
ומנגד, ממשלת ישראל מסרבת לראות את הדברים נכוחה. מצד אחד, היא מכירה בפועל בחמאס ובשלטונו שכן היא מדברת איתו - גם אם באמצעות שליחים מצריים ונציג האו"ם. מצד שני, היא מתעקשת ששיקום הרצועה לא ייעשה כי היא לא מוכנה שהחמאס יהיה זה שבאמצעותו נעשה השיקום הזה - גם אילו הייתה נבנית מערכת שתבטיח שכספי השיקום לא יופנו להתעצמות צבאית, מה שניתן לעשות בקלות יחסית. מעניין שבנושא הספציפי הזה יש לממשלת ישראל זהות אינטרסים עם הרשות הפלשתינית, אבל גם זה בעייתי מבחינת ממשלת ישראל שכן היא מסרבת לנהל דיאלוג כלשהו עם הרשות - אותה רשות שאותה מנסה ממשלת ישראל להפוך לעוד-יותר לא רלוונטית, כחלק מכניעתה המתמדת לציבור המתנחלי המהווה את ה"בייס" שלה. בכך, אגב, ממשלת ישראל משתפת פעולה עם החמאס שמעבר לסרת המצור ולהכרה במעמדו השלטוני בעזה, הוא רוצה גם להשתלט על הגדה.
האמת היא שקל לשנות את למציאות האיומה שממשלת ישראל מנציחה בהתעקשותה לעצום עיניים ולהתעלם ממנה. עליה לקבל את מה שאומרים גדולים וטובים - למשל
גיורא איילנד שהיה ראש מועצה לביטחון לאומי או
אפרים הלוי, מי שעמד בראשות המוסד - שעזה היא כבר מזמן ישות מדינית עצמאית. קבלת העובדה הזאת, שעזה היא מדינה, תאפשר להגיע איתה להסדר של שיקום כלכלי ואזרחי במימון בינלאומי, מה שיוכל גם לחסל את האבטלה ההמונית ממנה היא סובלת. חלקו של מימון כזה יוכל להיות גם מופנה למצרים כנגד אחריות של המצרים לרצועה, מה שיסייע למצרים נוכח מצבה הכלכלי הקשה. במצב כזה יהיה אפשר גם לפתוח את עזה אל העולם כאשר כל מה שמעניין את אזרחיה הוא להמשיך ולשפר את מצבם. כך גם אפשר יהיה להבטיח קיומו של פיקוח בינלאומי אפקטיבי ולאפשר פתיחת נמל ימי ואפילו נמל תעופה כך שעזה שוב לא תהייה במצור. אבל במקביל יש צורך להגיע להסגר בגדה כך שהכיבוש יסתיים ושניתן יהיה ליצר מדינה פלשתינית בגדה - רצוי בקשר כזה או אחר עם ירדן.
אבל זה אפשרי רק אם הממשלה תרצה לעשות, לשנות, ליזום. על הממשלה להודות כי חיסול החמאס הוא לא משהו אפשרי באמת. כי תושבי עזה לא יתקוממו כנגד החמאס. לא רק כי הוא שולט בהם אלא משום שהוא גם דואג לרווחתם - גם כאשר הוא שולח אותם אל מותם בהפגנות אל-מול הגדר. יתרה מכך, הם גם לא יתקוממו נגד החמאס כי ממשלת ישראל ופטפטניה המבקשים את חיסול החמאס לא מציעים אלטרנטיבה. וגם, במקום כל אחד ממנהיגי החמאס שישראל תחסל יקום אחר. לכן, רק כאשר ממשלת ישראל תהייה אמיצה דיה כדי להודות בפני אזרחיה כי חוסר עשייה איננו פתרון וכי הפתרון היחיד עובר דרך ההבנה שעזה היא יחידה מדינית עצמאית - רק אז אולי נגיע למציאות אחרת, כזאת שיש בה שקט.
