הודעת המלך עבדאללה, כי ירדן החליטה לסיים אחדים מהנספחים בהסכם השלום עם ישראל הנוגעים לחלוקת משאבי קרקע בין שתי המדינות, לא הייתה צריכה להפתיע את ישראל, כיוון שהמהלך הזה ומועדו היו רשומים בחוזה השלום. כיוון שההסכם היה דו-צדדי: מה נותנים ומה מקבלים - ברור כי אם צד אחד מבקש לשנות את התנאים מותר גם לצד השני לשנות אותם, וכלל לא ברור שירדן תהיה המרוויחה מהשינויים, אם יהיו. בעיקרון נראה כי המהלך הירדני מדויק המועד הוא לא יותר מאשר כוונה לפתיחת מו"מ בין הצדדים ועכשיו התור של ישראל להסביר למה היא מוכנה.
הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין שתי המדינות, ואלה סעיפיו העיקריים.
- בין הצדדים הוסכם על גבול משותף, כאשר התוואי של נהר הירדן הוא הגבול המוסכם. במקרה של שינוי בתוואי הזרימה - יקבע הגבול מחדש.
- ישראל מסרה לירדן אדמה בשני מוקדים. בערבה ובאי קטן בנהר הירדן, הקרוי "אי השלום" שהפך לאזור חיץ המאפשר שהייה לשתי המדינות. באזור זה נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. בערבה נמסרו לירדן כ-300 קמ"ר. תחילה ביקשו הירדנים לקבל 380 קמ"ר משטחים שהיו בחזקתם של קיבוצים ועובדו על ידם, אולם במסגרת המו"מ מסרה ישראל שטחים בלתי מעובדים. כמו-כן נקבעו הסכמי חכירה לחלק מהשטחים במובלעת צופר בערבה ובנהריים.
- הצדדים הסכימו על נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, מתן אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי בין המדינות, חופש גישה הדדי לנמלי הים (עקבה ואילת, חיפה ואשדוד), והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה.
- סוכם על שיתוף פעולה במניעת טרור, כולל פעולות סיכול כנגד מחבלים או מבריחים.
- אחד הסעיפים החשובים והעקרוניים בהסכם הוא בתחום המים. ישראל התחייבה להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 מהם. כמו-כן התחייבה ישראל לפתח מקורות נוספים למים, כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות.
- בהסכם נקבע גם כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד של הממלכה ההאשמית במקומות הקדושים למוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המשא-ומתן על מעמד הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה".
כל מי שאי פעם התנסה במו"מ יודע היטב, כי כל צד מגיע לשולחן הדיונים עם מקסימום הסעיפים ובהם גם כאלה שהוא מוכן לוותר עליהם. במהלך שנות קיומו של חוזה השלום נהגה ישראל, כמחווה של רצון טוב, להזרים לממלכה הירדנית, בעיקר בשנים ברוכות מים, כמויות שעלו בהרבה על מה שנקבע בחוזה המקורי. כך או כך, אם וכאשר יפתח מחדש המו"מ על החכרת הקרקעות בצופר ובנהריים, יסתבר לירדן, מהר מאד, כי הכוח האמתי מצוי בידי ישראל. מי שבוחן את מצב השימוש במים בממלכה יבחין בקלות, כי פחות מעשירית משטחה של ירדן היא קרקע הראויה לעיבוד חקלאי, וכי רובה מרוכזת לאורך הירדן ובאזור הצפון מערבי של המדינה. בלי מים אין לירדן אפשרות לגדל תוצרת חקלאית שתענה על הצריכה המקומית. לכן ברור כי המפתח ליחסים הטובים בין שתי המדינות הוא המים ובלי מים אין פיתות ואין מזון.
אם ישראל תודיע לירדן כי החליטה לצמצם מאוד את כמות המים המוזרמת לממלכה, בטיעון כי אינה יכולה להרשות לעצמה את ההתייבשות של הכנרת, תהיה זו מכת מוות לירדן.
חשוב לזכור: כ-80 אחוז מתושבי ירדן הינם פליטים שזה מקרוב באו - אם מסוריה שותתת הדם, אם מלבנון או מעירק - ואת המים הדרושים להם למחייתם ולקיומם מספקת בפועל ישראל. את העובדה הזו חייב לזכור גם המלך עבדאללה. כי אם יום אחד יחליטו מיליוני פליטים אלה שהם רוצים מדינה לעצמם, או יקומו וינסו, בכוח הזרוע, לסלק את המלך מכיסאו הרם ולהגלותו למדינות ניכר, אולי גם בממלכה השכנה לישראל תפרוץ מלחמת אזרחים. על כן חשוב מאוד שהמלך ינחה את מנהלי המו"מ מטעמו לנהוג בחכמה ולא רק בדיוק על-פי מה שכתוב בחוזה. הדבר הטוב ביותר שיעשה המלך יהיה לבטל את הצהרתו ולהחזיר את המצב לקדמותו, לפחות לעוד 25 שנה.
