חלק א': אוטופיה ודיסטופיה
האם ישנן תקופות אוטופיות ותקופות דיסטופיות בספרות העברית?
מעולם לא הייתה אחידות מלאה בתגובת סופרים על האירועים האקטואליים, ובמיוחד על הדרמטיים מביניהם, בתקופה כלשהי בתולדות הספרות העברית. תמיד נמצאו סופרים שגישתם אל אירועים כאלה הייתה אופטימית יותר והם אלה שהגיבו עליהם מתוך געגועים רומנטיים אל ערכים מן העבר הלאומי, מתוך רגשות של חֶמְלה על העם היהודי שסובל בהווה ומתוך ציפייה שבעתיד יימצאו הפתרונות שיבטיחו את הישרדותו בהיסטוריה. מחשבות כאלה הן בית הגידול ליצירה האוטופית. ולעומתם נמצאו תמיד סופרים אחרים שהגיבו על אירועים כאלה מתוך עדותם העגומה של דורות על גורל היהודים בגלות, מהרגשת אכזבה ממהלך ההיסטוריה בהווה ומחרדה שמצב היהודים עוד יורע בעתיד. מחשבות אלה הן בית הגידול לצמיחתה של היצירה הדיסטופית.
ההוכחה לצמידות הזו בין האוטופיה לדיסטופיה בתולדות הספרות העברית נשמרה במקרא. ההדגמה הראשונה כלולה בנאומו של משה רבנו לעם ישראל בפרק כ"ח בספר דברים, בפרשה שהוצמד לה הכינוי "פרשת הברכה והקללה". מדובר בנאום שנאמר בלשון עתיד אף שהושמע בהווה מוגדר, על סף הכניסה לארץ-ישראל. בנאומו צייר משה רבנו שתי תמונות-עתיד מנוגדות, באחת (פס' 14-1) התמונה היא אוטופית, ובאחרת (פס' 68-15) התמונה היא דיסטופית.
הדגמה מרשימה יותר מבחינה ספרותית השתמרה למעננו בספרי הנביאים הגדולים, ישעיהו ירמיהו ויחזקאל. שלושתם כללו תמונות עתיד דיסטופיות בנבואות התוכחה ותמונות עתיד אוטופיות בנבואות הנחמה. ומאחר שבספרות העברית לדורותיה, אחרי הקנוניזציה של ספר הספרים, המשיכו הסופרים להתעמק בשאלות היסוד של העם היהודי (זהות, ערכים ואורח-חיים), אפשר למצוא ביצירותיהם גם בדורות הבאים את ההפלגה ממציאות החיים הקיימת למציאות עולם עתידית בשני מסלוליה המנוגדים, הן האוטופי והן הדיסטופי.
מהעובדה ששתי צורות התיאור העתידיות מופיעות בכל התקופות של הספרות העברית אי-אפשר להסיק שמעמדן ההֶגְמוֹני של כל אחת מהן (מעמד המתבטא בהשפעה על ההווה הספרותי) היה זהה לזה של זולתה. בתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית (משלהי המאה התשע-עשרה ועד מלחמת העולם הראשונה במאה העשרים) עלה מספרן של היצירות האוטופיות בסוגות המרכזיות של הספרות (השירה, הסיפורת והעיון) על מספר היצירות הדיסטופיות, ובהתאם לכך גם השפעתן הייתה שונה. לעומת זאת בשני העשורים הראשונים של המאה הנוכחית, המאה ה-21, התעצם מספרן של היצירות הדיסטופיות בהשוואה ליצירות האוטופיות והן נהנות זמנית ממעמד הגמוני יותר.
מה ממריץ סופרים בתקופה כלשהי לזנוח את נושאי הכתיבה הריאליסטית על נושאי ההווה, ולהסב את כתיבתם לנושאי המציאות המדומיינת בעתיד?
אני משער שגם הסיכוי לזכות בפרסום מסביר תנודתיות בעבודתו הספרותית של סופר, המתבטאת במעבר מסוגת תוכן דלת קוראים אל סוגה שמספר קוראיה גדול יותר. ועם זאת סיבות אישיות (ביוגרפיות ופסיכולוגיות) ומניעים אידיאולוגיים (חברתיים ולאומיים) מסבירים טוב יותר תנודתיות כזו אצל סופרים ובמיוחד אצל ההגונים מביניהם. סופר הגון יכול בהשפעת סיבות כאלה לשנות את השקפתו באופן קיצוני ואפילו מספר פעמים במשך חייו.
כתנודתיות מהותית כזו אפשר להגדיר לא רק את החלטתו של סופר לנטוש את הכתיבה הריאליסטית, כתיבה המתארת את המציאות המוכרת לקורא ומגלה נאמנות לחוקים המפעילים אותה (הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים הפוליטיים והאידיאולוגיים) ולעבור לכתיבה פנטסטית, כתיבה המדמיינת מציאות עתידית שחוקים אחרים מפעילים אותה, אלא גם את המעבר בתקופת הכתיבה הפנטסטית שלו מתמונת עתיד אוטופית לתמונת עתיד דיסטופית.
הכתיבה הפנטסטית בשתי צורותיה (האוטופית והדיסטופית) מבטאת את הכיסופים של הכותב אל מציאות אחרת מזו הריאלית שנתפסת בעיניו כמאכזבת. ולכן, כל עוד ירגישו סופרים בכל תקופה שהם מיצו את הסיכוי לשנות את המציאות הקיימת באמצעות הכתיבה הריאליסטית על מיגוון נושאיה, הם ייפנו לכתיבה הפנטסטית, כדי להשיג את השינוי שהם מייחלים לו בעזרת תיאור אוטופי או דיסטופי של המציאות בעתיד.
במה התבטאה ההשפעה של האוטופיה והדיסטופיה על התפתחות הספרות הישראלית?
כדי להסביר את השפעתן השונה של האוטופיה והדיסטופיה, שהן שתי סוגות-תוכן ספרותיות מנוגדות, על הקוראים, אני מוכרח לשלב בתשובתי את המונח "מוראל". מונח סוציולוגי זה מגדיר את ההשקפה המוסרית המוסכמת בזמן נתון על רוב החברה, שבעזרתה היא מתמודדת עם אירועי המציאות המשתנה. השקפה קונצנזואלית כזו מבטאת את חוסנה הנפשי של החברה בכללותה אך גם משקפת את הרגשת הביטחון של כל יחיד המשתייך אליה. ועם זאת, אירועים אקטואליים עוצמתיים (טובים או רעים) מסוגלים לערער את המוראל של חברה ולחייב אותה לייצבו מחדש בהקדם האפשרי. הספרות של סופרי הדור, זו שמגיבה על אירועים כאלה (לפעמים מהר ולפעמים באיחור כלשהו), היא מהמשפיעות ביותר על הייצוב מחדש של המוראל אחרי שהתערער.
בניגוד לתקשורת החייבת להגיב מהר על אירועים אקטואליים, שנוהגת להעצים כמעט כל אירוע המתרחש במדינה, אף שרובם נשכחים מהר, תגיב הספרות רק על אירועים שהשפעתם על ערכיה ומוסכמותיה של החברה הייתה מטלטלת ומתמשכת. אירועים ברמה כזו הן המלחמות שהתרגשו על המדינה ב-70 שנותיה הראשונות, בין שנת תש"ח לשנת תשע"ח, וכמובן גם אירועים ברמת החתימה על
הסכם אוסלו, רצח
יצחק רבין וההינתקות מיישובי פתחת רפיח - כולם אירועים שהשפעתם על המוראל של החברה הישראלית הייתה דרמטית.
השפעת אירועים כאלה (ואחרים שלא פירטתי בתחום הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי) התבטאה תמיד בשלושה ממרכיביה של היצירה: בתמאטיקה (בנושאיה ובתכניה של היצירה), במגמותיה הרעיוניות (כגון: העדפה של טובת היחיד על-פני טובת הכלל וגם להפך) ובאסתטיקה שלה (שינויים בסגנון ובשפה). ועוד עובדה: השפעת המאורעות הללו הייתה מפורשת יותר בסיפורת הריאליסטית מאשר בסיפורת הפנטסטית (הסוריאליסטית, המיסטית, והאבסורדית) הן משום שעטיפותיה חמקמקות יותר והן משום שתמונת העתיד של כל סיפור פנטסטי יכולה להתפתח בשני כיוונים מנוגדים: אם לתמונת-עתיד אופטימית (הכיוון האוטופי) ואם לתמונת-עתיד פסימית (הכיוון הדיסטופי).
סופרים מנוסים, בין שבחרו להגיב על אירוע אקטואלי בסיפור ריאליסטי ובין שהעדיפו להגיב על אירוע כזה בסיפור פנטסטי, מכירים את הדרכים הבדוקות להשיג את מטרתם. הנוטים לכיוון האוטופי יבחרו לתפקיד הראשי דמות של גיבור (אדם נמרץ, יוזם ונאבק להגשמת חזונו ביחס לעתיד המדינה) בעוד שהנוטים לכיוון הדיסטופי יעדיפו ללהֵק לתפקיד הראשי בעלילת הסיפור דמות של אנטי-גיבור (אדם רפה-רצון, מהסס וספקן ביחס לסיכויים לשנות את פני הדברים בחיי המדינה). ההבדלים יהיו ניכרים ביניהם בעוד רכיבים של הסיפור: בבחירת הזירות המנוגדות לאירועי העלילה (זירות העשייה של החיים התוססים והבונים, או זירות הנרפות של אוזלת היד והדשדוש במקום) בהנמקת האירועים (תקווה או ייאוש) ובניצול שונה של רבדים מהלשון העברית בתִמְלוּל של העלילה (בלשון הלימודים מהמקורות או בשפת השטוחה, ולרוב גם המרופטת, של העברית המדוברת בהווה).
רוחב דעת כמו זה שהתגלה בסיפורת, היה נדיר ביותר בשירה ובדרמה, שבהן שלטה התגובה הדיסטופית שלטון מלא יותר. בשירה התרכזה תגובה כזו בעיקר בשיר הפוליטי ובשיר המחאה החברתית (
עמוס עוז כלל הדגמות מהן בשניים מספריו: "לדעת אשה" ו"אל תגידי לילה" - ראה הפרק "תחבולת הלחישה בשירים" בספרי "מוקדים חדשים בשירה העברית", 2015), אך בצוק העיתים חדרה ההשקפה הפוליטית הפוסט-ציונית גם לשירה הלירית, זו שמקפיאה רגע חווייתי בתבנית הקצרה של השיר. בדרמה התרכזה התגובה הדיסטופית במחזה החברתי-דוקומנטרי ובמחזה הפוליטי-אקטואלי בשלל התחפושות של המחזאות (האלגורית, הסימבולית, הסאטירית והפארודית).
האם הייתה התפתחות דומה גם בזיקת הספרות הישראלית אל החזון הציוני?
מרגע שמשלבים את הציונות (כחזון וכתנועה המגשימה אותו) בדיון על התפתחות הספרות העברית בשנות המדינה, פוסק הניגוד בין שתי סוגות התוכן, האוטופית והדיסטופית, להיות ספרותי בלבד, אלא גולש גם לתחומים נוספים: הפוליטי, האידיאולוגי והסוציולוגי - תחומים שחוקרי הספרות של התקופה, המבקרים וגם המובחרים מבין הקוראים אינם יכולים להתעלם מהם. מאחר שזיקת הספרות הישראלית אל חזון הציוני היא בראש ובראשונה אידיאולוגית, אדון בה תחילה.
בזכות בקיאותו, רוחב דעתו וסמכותו האקדמית התקבלה קביעתו של גרשון שקד, בחיבור ההיסטוריוגרפי שעל השלמת חמשת כרכיו שקד למעלה מעשרים שנה, שהסיפורת העברית בין השנים 1980-1880 נכתבה כולה בחסות "סיפור-העל הציוני". קביעה נפילית זו בהיקפה איפשרה לשקד לא רק לבדֵל את הספרות העברית החדשה בשתי תקופותיה המאוחרות (תקופת התחייה ותקופת העליות) מספרות ההשכלה, אלא גם לצרף אליהן את סופרי המשמרת הראשונה של "התקופה הישראלית" (סופרי "דור בארץ").
שקד לא היה החוקר היחיד שהחזיק באסכולה של הרציפות המוחלטת בהתפתחות הספרות העברית. גם ברוך קורצוויל החזיק באסכולה זו אך למטרה אחרת: כדי לבסס בעזרתה את הקביעה שלו, שהספרות של הצברים המשיכה בשנות המדינה את מגמת החילון שתנועת ההשכלה העברית החדירה לחיי העם היהודי ולספרותו במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה.
במשך שנים טענתי שבין התקופות של הספרות העברית בעת החדשה מתקיימת רק רציפות יחסית, ולכן אין הצדקה להציג את הספרות בשנות המדינה כהמשך לתקופות הקודמות של הספרות העברית החדשה, ועל-פי עקרון הרציפות היחסית הצעתי מיפוי הקובע שמסיום מלחמת השחרור ואילך מתחילה תקופה חדשה בתולדות הספרות העברית והיא התקופה הישראלית.
בנושא המיפוי השונה של הספרות העברית החדשה על-ידי שתי האסכולות, אסכולת הרציפות המוחלטת ואסכולת הרציפות היחסית, עסקתי בספרי "ספרות וריבונות" (2006). כמו-כן טענתי בספר זה ובספרים הבאים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", שסופרי חמש המשמרות הראשונות של התקופה הישראלית (ממשמרת "דור בארץ", ועד "המשמרת הדיסטופית") מתפצלים בין שתי מגמות ביחסם אל החזון הציוני: מגמת התמיכה בחזון הזה ומגמת ההתנכרות אליו.
גם שקד זיהה, כמובן, את המתמידים לדבוק בציונות (המגמה האוטופית) ואת התובעים להתנתק ממנה (המגמה הדיסטופית), ואף על-פי כן בחר להכיל את שתי המגמות האידיאולוגיות הסותרות תחת מטריית הענק שפרש מעל מאה שנות מחקרו ההיסטוריוגרפי: מטריית "סיפור-העל הציוני".
אלמלא היה שקד מעורב אישית בקידומה של המשמרת הספרותית שאליה השתייך (משמרת "הגל החדש") ואילו היה נחרץ יותר במסקנותיו על מגמתם הרעיונית הנגטיבית של רבים מסופריה כלפי הציונות, תחילה ביצירותיהם האוונגרדיות (הסמלניות, האבסורדיות ואקזיסטנציאליות) ואחר-כך ביצירותיהם האלגוריות-פוליטיות, היה אמור לקבוע, שבחסות "סיפור-העל הציוני" התפתחו שתי מגמות מנוגדות אל החזון הציוני ברוב שנותיה של המדינה: מגמה אוטופית, שמספר תומכיה מצטמצם והולך, ומגמה דיסטופית שמספר תומכיה מתרחב והולך.
אין ספק שגם מעיניו של שקד לא נעלמו השינויים שהתחוללו בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת יום-כיפור - ובוודאי לא השינוי הבולט מביניהם: החלטתם הפתאומית של סופרי "הגל החדש", לנטוש את הכתיבה האוונגרדית על הנושאים הקיומיים בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר והנובלה) ולעבור לכתיבת רומאנים אקטואליים, תוך שימוש מוגבר בצופן האלגורי, כדי לטפח את "הישראליות" הסוציאל-דמוקרטית כזהות אלטרנטיבית לזהות היהודית-ציונית - ואף על-פי כן מיעט לגנות את הנטייה "הכנענית" שהתחזקה בספריהם של סופרי דורו, "דור ייסוד המדינה".
מאחר שלא השתייכתי ל"סגל החבורה" של אחת משתי המשמרות שאפשר היה לשייך אותי אליהן ("הגל החדש", סופרי שנות ה-60, ו"הגל המפוכח", סופרי שנות ה-70), הייתי חופשי לא רק לחשוף את הרובד הפוליטי ביצירותיהם של סופרי שתי המשמרות הללו ואת המנגנון הספרותי שבעזרתו ביטאו את השקפתם הפוסט-ציונית ("הכנענית"), אלא גם לטעון, שאין הצדקה לכלול בהגדרה "סיפור-העל הציוני" סיפור שלא ניתן לזהות בו את התכונות של הסיפור הציוני, או סיפור שביטא באופן גורף במיוחד, עמדה אופוזיציונית כלפי הציונות.
ובכל מקרה, מחוקר ספרות ברמתו של שקד היה מוצדק לצפות, שיגדיר כיצירה אוטופית כל יצירה התומכת בחזון הציוני ובהמשך הגשמתו, ויציג כיצירה דיסטופית כל יצירה המתארת את החזון הציוני כחזון כושל בהווה או כחזון שיקרוס בעתיד.