הפער בין נקודת המבט של האזרח הנתון לאיום מוחשי על חייו, לבין מצרף השיקולים המנחים את הדרג המדיני, מושפע במידה רבה ממידת הצלחתו של צה"ל בבלימה או בצמצום משמעותי של רף האיום הצבאי מצד חמאס לאורך קו הגבול. ככל שמתחוור כי חמאס מתמיד בהתשת מרחב עוטף עזה, כך עלולים מקבלי ההחלטות למצוא עצמם "נכנעים" ללחצי הרחוב ולהעדיף מהלכים פופוליסטיים על פני צעדים מושכלים ושקולים.
הדיון הציבורי הטעון סביב הפרובוקציות האלימות של החמאס על גדר רצועת עזה וכלפי יישובי עוטף עזה, מפנה זרקור לדילמות כבדות המשקל הניצבות בפני קברניטי המדינה. בצדק מובהק קובלים תושבי הדרום על המצב הבלתי נסבל שנוצר באזור, באופן המשבש לחלוטין את חיי היום-יום שלהם. ההזדהות עם סבלם היא מובנת מאליה, ומטבע הדברים עיניהם נשואות אל ה
ממשלה שתפעל למציאת פתרון אפקטיבי שישים קץ לסבלם.
הכיצד, הם שואלים, מצטייר צה"ל החזק והמתוחכם, באופן החושף אותו כרופס וחסר אונים אל מול ארגון טרור סמי-צבאי, הצובר נקודות מול ישראל ומחזק את תדמיתה של תנועת חמאס כמגינת האינטרסים הפלשתינים? כלום ייתכן שחמאס קם על רגליו מהקרשים (והרי נטען כי הארגון על סף קריסה...) ואוחז במתג הקובע את גובה הלהבות לאורך גבול הרצועה? הם מפנים אצבע מאשימה אל עבר הממשלה אשר נמנעת מלהורות לצה"ל לשים קץ לסבלם, ובמשתמע לצאת ללא דיחוי, למבצע צבאי שיכריע את הכף אחת ולתמיד.
דומה כי אין אח ורע למציאות אנומאלית מעין זו, שבה מדינה ריבונית נמנעת במודע מנקיטת מהלך אפקטיבי ומכריע לנוכח הפרות חוזרות ונשנות של ריבונותה. הטיעון שהפך למעין מנטרה "איפוק הוא כוח", מתנפץ שוב ושוב אל מול עזות המצח של החמאס והארגונים החמושים ברצועת עזה. אין תימה שגורמי אופוזיציה בישראל מטמיעים בתודעה הציבורית דימוי לפיו יחיא סינואר עושה חוכא ואיטלולא מראש הממשלה נתניהו. כך אפוא, מתקיים מעין היפוך יוצרות, כאשר ממשלת הימין פועלת לגיבוש הסדרה שתניב רגיעה ממושכת, בעוד השמאל הישראלי מנסה להגחיך את הממשלה המעדיפה לגרסתם "מו"מ עם החמאס" על פני חיסול החמאס. עם זאת, ניתו לומר ביושר, כי הניסיון לרמוז לקיומה של חלופה מדינית אסטרטגית שתביא לפתרון בעיית עזה מצטייר כפאתטי ונעדר משמעות לטווח הזמן הנראה לעין.
השאלה אם על ישראל לגבש אסטרטגיה כלפי רצועת עזה היא לגיטימית ביסודה, אולם מורכבת מהבחינה המעשית. היא מכילה סבך של משתנים המציבים אילוצים בלתי פשוטים בפני מקבלי ההחלטות בישראל. האם המשך שלטון החמאס הוא נכס או נטל? האם להתייחס אל עזה כאל יישות מדינתית או כמציאות זמנית? האם קיימת היתכנות להשבת הרש"פ לעזה על כידוני צה"ל?
סבירות גבוהה
מנקודת מבטו של חמאס, הוא עשוי לצאת נשכר ממתיחת החבל מול ישראל, מהנחלת המסר התודעתי לפיו ישראל וצה"ל מושפלים השכם והערב מול גבורתם של תושבי רצועת עזה, וכן מייזום התגרויות כלפי ישראל שיזינו פולמוס פנימי סוער באופן שלא יותיר ברירה לממשלה אלא לממש את האופציה הצבאית. מהלך צבאי ישראלי הוא בבחינת "הימור בטוח" מבחינתו של חמאס, שכן מחד-גיסא, הארגון סומך על יכולותיו לשתק את מרקם החיים בחלקים נרחבים של ישראל באמצעות שיגורי רקטות בהיקפים משמעותיים, ומאידך-גיסא, מעריך שדעת הקהל הבינ"ל תתייצב עד מהרה לימינו, נוכח הסבירות הגבוהה לפגיעה ישראלית בבלתי מעורבים ברצועת עזה. על כך יש להוסיף את ממד האבידות בצד הישראלי העשוי להכתיב אילוצים על היקף המבצע והגשמת יעדיו. ניתן אפוא להעריך כי חמאס מזהה יתרונות מבחינתו מגרירת ישראל אל עבר מבצע צבאי נרחב.
העובדה שהדרג המדיני בישראל ובראש וראשונה רה"מ, מבכרים הסדרה על פני הסלמה, ככל שמגמה זו נראית מושכלת ומחושבת, הרי שהיא טומנת בחובה מחיר אלקטוראלי, נוכח מחאת תושבי עוטף עזה והתמיכה בהם מצד חוגים בלתי מבוטלים ברמה הארצית. האזרח הנורמטיבי מצפה מקברניטיו שיממשו את מחויבותם להבטיח את שלום תושבי המדינה ולהסיר כל איום חיצוני על חיי היום-יום שלהם. שיקולים אסטרטגיים ומערכתיים המנחים את דרג מקבלי ההחלטות, נתפסים בעיני התושבים כבלתי רלוונטיים כל עוד לא נמצא פתרון למצוקתם.
על אף האמור לעיל, הפער בין נקודת המבט של האזרח הנתון לאיום מוחשי על חייו, לבין מצרף השיקולים המנחים את הדרג המדיני, מושפע במידה רבה ממידת הצלחתו של צה"ל בבלימה או צמצום משמעותי של רף האיום הצבאי מצד חמאס לאורך קו הגבול.
ממד זה משיק גם לדיון הרחב יותר בסוגיית שימור ההרתעה הישראלית מול תנועת חמאס, כאשר ה-COMMON KNOWLEDGE נוטה "לנפנף" בתובנה לפיה חל כרסום דרמטי במישור זה, וחמאס מחציף פנים מול צה"ל כל אימת שיחפוץ. חשיבה מעמיקה, לו הייתה מתבצעת, חזקה שהייתה מעלה כי חמאס אדיש לממד זה, הגם שנהיר לו כי לא מתקיים כל סוג של מאזן אימה בינו לבין צה"ל. כאשר מטרתו של ארגון טרור היא למשוך את הצד החזק הניצב מולו ליפול למלכודת שטווה במטרה להפיק דיבידנדים הסברתיים ומדיניים, שישרתו את הנראטיב השקרי שלו, הרי שהנחלת ההרתעה כשלעצמה אינה אמורה להוות שיקול קובע בקבלת ההחלטות הישראליות.
בהקשר זה, אם אומנם נשמעה מידה של ביקורת מצד חברים בקבינט כלפי צה"ל על חוסר אונים בטיפול באיום החמאסי הנוכחי, הרי שהמדובר בהשתקפות של "חלוקת העבודה" בין הממשלה -המייצגת את הדרג האסטרטגי, לבין צה"ל המייצג את הדרג המערכתי-אופרטיבי.
מבצע צבאי
העובדות בשטח מעידות על כך שברמה האופרטיבית לא היה בפתרונות שהופעלו על-ידי הצבא כדי לתת מענה לאיומים של הצד שכנגד. בלוני ועפיפוני התבערה והנפץ הפכו לחזיון נפרץ באזור עוטף עזה ואף מעבר לו, ולצד הנזק הסביבתי הניכר שהם מסבים, התווסף סיכון מוחשי לפגיעה בנפש. מערכת הביטחון כשלה כנראה בפיתוח מענה טכנולוגי ומבצעי לאמצעים "טיפשיים" אלה, וניכר תסכול בשל כך. הרעיון לפגוע במשגרי הבלונים/עפיפונים נתקל בהעדר התלהבות, בלשון המעטה, בשל שיקולים ערכיים-מוסרניים. השאלה המנקרת באוויר היא אפוא, האם יש הצדקה לצאת למבצע צבאי בשל איום זה?
מעבר לכך, ההפגנות השבועיות של המוני פלשתינים לאורך גדר הגבול, ביוזמה ועידוד של החמאס מאז חודש מארס 2018, מסרבות לגווע ופתרון אפקטיבי לטיפול בנושא אינו נראה לעין. דומה כי ראשי חמאס משכילים להפנים כי השיגו הישג תעמולתי רב משמעות, הן כפועל יוצא מהטמעת המסר כי המדובר בהפגנות אזרחיות ספונטאניות המשדרות זעקה אותנטית מהמשך "המצור" הישראלי, והן ממינוף מתוחכם של מספר ההרוגים מאש צה"ל במהלכן.
השימוש בצלפים כאמצעי האולטימטיבי להתמודדות מול המפגינים ולמניעת פריצת הגדר, הגם שבמבחן התוצאה מוכיח את עצמו, מצטייר כ-COUNTER PRODUCTIVE מהבחינה ההסברתית והתדמיתית, בפרט מעצם השימוש ב"אש חיה", מה גם שמתחוור והולך שטקטיקה זו אינה מעבירה לצד שכנגד, מסר מרתיע לקראת ההפגנה הבאה.
מוקד חיכוך זה הוא הוכחה ניצחת למחדל ישראלי מתמשך הנובע מהעדר מודעות מספקת לממד הלוחמה הפסיכולוגית (ל"פ). אלפי הפלשתינים המגיעים לגדר נענים למעשה למסרי לוחמה פסיכולוגית של החמאס ונתקלים במענה ישראלי של ירי צלפים. במקום להשכיל להפעיל אמצעי ל"פ יעילים בשפה הערבית אל מול האוכלוסייה הפלשתינית בעזה כדי לשדר מסרים מושכלים וקליטים כלפי אוכלוסיית היעד. הטענה כי הל"פ חי ובועט באמצעות ה-FACEBOOK ושאר רשתות חברתיות אינה אלא בבחינת הונאה עצמית. אין ספק כי נחוצה כאן אסטרטגיה של "גישה עקיפה" בהשאלה מעולם המושגים של באזיל לידל הארט, או אימוץ משמעותו של הפסוק התנ"כי "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".
על כן ניתן לחלוק על קביעתם הנחרצת של פרשנים צבאיים בתקשורת הישראלית לפיה "הצבא עושה את מה שהדרג המדיני מנחה". אין זה מצב הדברים לאשורו, שכן מוטלת על הדרג הצבאי המשימה לתת מענה אופרטיבי אפקטיבי לאיומים "הקרובים" כדי לשפר את "סביבת" קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. ככל שמתחוור כי חמאס מתמיד בהתשת מרחב עוטף עזה, כך עלולים מקבלי ההחלטות למצוא עצמם "נכנעים" ללחצי הרחוב ולהעדיף מהלכים פופוליסטיים על פני צעדים מושכלים ושקולים.
